מסכת עירובין, פרק ח, משניות ג-ד

משנה ג: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, לַמִּרְפֶּסֶת. פָּחוּת מִכָּאן, לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְמוּכָה. אֲבָל בְּמֻפְלֶגֶת, אֲפִלּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה, כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:
לאחר שהתבאר בפרק הקודם דין שתי חצרות שלא עירבו יחד ויש ביניהם חריץ או כותל, משנתנו דנה בדין דומה בחצר אחת, וכגון שיש בחצר בנין בעל שתי קומות, ובכל קומה יש כמה וכמה דירות. בני הקומה הראשונה נכנסים לבתיהם מהחצר, ובני הקומה השניה עולים בסולם ל'מרפסת', שהיא גזוזטרא ארוכה וצרה לאורך כל הבנין, ודירות העליה פתוחים אליה. אַנְשֵׁי חָצֵר – בעלי הדירות הפתוחים לחצר, וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת – ובעלי הדירות הפתוחים למרפסת, שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ זה עם זה, אלא כל קומה עירבה בפני עצמה, כָּל עמוד או תל וכדומה הנמצא בחצר שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לַמִּרְפֶּסֶת, ומותר לבעלי הדירות הפתוחים למרפסת לטלטל מהעמוד לבתיהם. פָּחוֹת מִכָּאן – אם אינו גבוה עשרה טפחים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר, ומותר לבני החצר להוציא מבתיהם אליו.
מביאה המשנה דוגמאות לדין זה: חוּלְיַת הַבּוֹר – העפר שהוציאו מהבור והניחו אותו בערימה סביבות הבור, וְכן הַסֶּלַע, הגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הם שייכים לַמִּרְפֶּסֶת. אך אם היה גובהם פָּחוֹת מִכָּאן, הרי הם שייכים לֶחָצֵר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שדבר הגבוה עשרה טפחים נחשב כשייך לבני המרפסת, בְּאופן שהמרפסת סְמוּכָה אליו, וניתן להשתמש בו בקלות, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת – אם המרפסת רחוקה מאותו דבר, אֲפִילּוּ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר. מבררת המשנה, וְאֵיזוֹ הִיא – מה השיעור שבה נחשבת המרפסת 'סְמוּכָה', ומבארת, כָּל שֶׁאֵינָה רְחוֹקָה מאותו דבר אַרְבָּעָה טְפָחִים.
משנה ד: הַנוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת, אֵינוֹ עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אוֹסֵר עָלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו:
משנתנו מבארת את המקום הראוי להנחת עירובי חצרות: הַנּוֹתֵן אֶת המזון של עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר – במקום שנכנסים דרכו לחצר, אף שיש לו ארבע מחיצות, או שנתנו באַכְסַדְרָה – כניסה מקורה וללא מחיצות, וּמִרְפֶּסֶת – גזוזטרא ארוכה בעלייה, שדרכה נכנסים לבתים שבקומה העליונה, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שענין עירוב חצרות הוא להחשיב את כל בעלי הבתים שבחצר כדרים בבית אחד, ולכן מניחים את המזון של כולם באותו בית, אך אם אותו בית שבו הניחו את העירוב אינו ראוי לדירה, אין שייך להחשיב זאת כעירוב. וְהַדָּר שָׁם – באחד ממקומות אלו, בית שער או מרפסת או אכסדרה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו – אינו אוסר על בעל החצר את העירוב, אף שלא השתתף בו, כיון שאין זו נחשבת דירה כלל.
ואם נתן את העירוב בְּבֵית הַתֶּבֶן – מחסן של תבן, וּבְבֵית הַבָּקָר – רפת של בהמות, וּבְבֵית הָעֵצִים, וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שהם מקומות הראויים לדירה, וּמחמת כן הַדָּר שָׁם, ולא השתתף בעירוב, אוֹסֵר עָלָיו – על בעל החצר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אם יש לבעל הבית רשות מסוימת בדירתו של אדם זה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, כיון שנחשב הדבר שהחצר כולה ברשותו, ואותו שנמצא באחד מדירות אלו דר אצלו, ואינו נחשב כבעל דירה בפני עצמה, מאחר ואינה מיוחדת לו לגמרי אלא אף לבעל הבית יש רשות בה.