משנה ו: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִּנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:
משנתנו ממשיכה בדיני הוצאה מרשות לרשות על ידי גוף האדם: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה מים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כיון שבאופן זה הוא עוקר את המים מהרשות שהם נמצאים בה, והם נחים בתוך גופו, הנמצא ברשות אחרת. אֶלָּא אִם כֵן הִכְנִיס האדם את רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה, שאז המים נחים בגופו הנמצא באותה רשות שממנה נעקרו המים.
מוסיפה המשנה דין נוסף לענין הפרשת תרומות ומעשרות: וְכֵן בְּגַת, כלומר, אדם השותה יין מהגת [שבה דורכים את הענבים], אם עושה זאת דרך עראי אינו חייב להפריש תרומות ומעשרות, והסימן לכך שזו שתיית עראי הוא בכך שאת שארית היין מכוסו הוא מחזיר לגת, ולכן גם אינו מוזג את היין במים [שאם ימזגם, לא יהיו ראויים להחזרה לגת], ומחמת כן גם יש צורך שישתה את היין כאשר ראשו ורובו בתוך הגת, שבכך ניכר שהוא עתיד לשפוך את שארית היין לגת, אך אם אין ראשו ורובו בגת, אסור לו לשתות ללא הפרשת תרומות ומעשרות.
המשנה חוזרת עתה לנידון של שתיית מים הבאים מרשות אחרת: קוֹלֵט אָדָם העומד ברשות הרבים מים לשתייתו מִן הַמַּזְחֵילָה – צינור ארוך המונח לרוחב הבנין, ומוביל את מי הגשמים מהמרזבים שבגג אל החצר, ואף שהמים באים מרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, בזמן שהמים יורדים לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, שזו רשות הרבים, והיינו באופן שהמים כבר יצאו מהמזחילה, והוא קולטם. אבל אסור לו להצמיד את ידו או פיו למזחילה, דכיון שהמזחילה נמצאת פחות משלשה טפחים לגג, ומונחת לאורך הכותל, הרי זה כאילו מוציא את המים מהגג, שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים.
וְאילו מִן הַצִּינּוֹר, שהוא בולט ויוצא לרשות הרבים, ואינו צמוד לגג, מותר ליטול ממנו מים מִכָּל מָקוֹם, בין כשקולט את המים באויר ובין כשמצמיד את ידו או פיו לצינור, וְשׁוֹתֶה. כיון שאף הצינור נחשב כחלק מרשות הרבים, ואין כאן הוצאה מרשות לרשות.
משנה ז: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְאִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַשְׁפָּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת:
בּוֹר מים הנמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוּלְיָיתוֹ – ערימת עפר המקיפה אותו גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, נמצא שמיד כאשר יוצאים המים מחלל הבור וחולייתו, אינם נכנסים לרשות הרבים אלא ל'מקום פטור', שהרי אין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, לפיכך, חַלּוֹן בית שֶׁעַל גַּבָּיו, מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְּשַׁבָּת – מותר לשאוב מים מהבור בשבת, שהרי הם מעבירים את המים מרשות היחיד [הבור] לרשות היחיד [הבית] דרך מקום פטור, ודבר זה מותר אפילו מדרבנן [אבל אם לא היתה חוליית הבור גבוהה עשרה טפחים, נמצא שהמים באים מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, והדבר אסור].
וכן אַשְׁפָּה העומדת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ – בני הבית שיש להם חלון על גבי האשפה, שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת. כיון שהאשפה היא רשות היחיד, ואף שהוא שופך את המים דרך אויר רשות הרבים, כיון שזהו אויר גבוה מעשרה טפחים הרי הוא מקום פטור, ונמצא שמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור, והדבר מותר.
