משנה יד: כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:
כֹּהֵן העובד במקדש בשבת, שֶׁלָּקָה [-נפצע] בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, ואף שהגמי מרפא את המכה, כיון שצורך העבודה הוא, שאין זו דרך ארץ שייראה פצעו תוך כדי העבודה, לא אסרו זאת חכמים [ויזהר שלא יחצוץ הגמי בין ידו לבין כלי השרת (רמב"ם)], אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך בשאר המקומות אסור לכרוך גמי על פצע בשבת, כיון שיש בכך משום רפואה, ואסרו חכמים לעשות רפואה בשבת, מחשש שיבא האדם לטחון סממנים לרפואה, ויעבור באיסור תורה של טוחן. וְאִם כוונתו בקשירת הגמי היא לְהוֹצִיא דָּם, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר, כיון שאין בכך צורך לעבודת המקדש, ועוד, שהרי זהו איסור תורה של חובל, ולא הותרו איסורי תורה במקדש.
בּוֹזְקִין – מפזרים מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ של המזבח בשבת, כדי שֶׁלֹּא יַחְלִיק את רגלי הכהנים העולים ויורדים בו, כיון שהוא חלק, וכשהגשם יורד עליו הוא מחליק את ההולכים עליו.
וּמְמַלְּאִין מים במקדש מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל, בְּגַלְגַּל מיוחד שהיה על גביהם בְּשַׁבָּת, ואף שעל ידי גלגל זה ניתן לשאוב בקלות רבה, לא אסרו זאת במקדש, אבל במדינה אסרו זאת, מחשש שלרוב קלות השאיבה יבא לשאוב גם לגינתו ולחורבתו, וישקה אותם בשבת. וְשואבים מים אפילו על ידי גלגל מִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב – מבור שהיה בירושלים, שהיו נובעים ממנו מים חיים ['הקר' לשון מקור מים], והיו זקוקים לו לצורך עולי רגלים, והתירו להם הנביאים שביניהם לעשות כן, אבל בשאר בורות הנובעים מים לא התירו לשאוב על ידי גלגל.
משנה טו: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךְ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךְ נָתְנוּ לָךְ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךְ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:
אגב המשניות הקודמות, בהם התבאר שלא גזרו חכמים איסורי שבות במקדש, מבארת משנתנו דינים נוספים הנוהגים במקדש בשבת: שֶׁרֶץ מת שֶּׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ בשבת, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ – באבנטו, ואינו ממתין עד שימצא כלי שאינו מקבל טומאה אלא מוציאו מיד באבנטו, כדי שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת [-להשהות] אֶת הַטֻּמְאָה במקדש, ואף שהשרץ מוקצה הוא ואסור בטלטול, הרי כבר התבאר שלא גזרו חכמים איסוריהם במקדש, ולכן אין איסור בטלטולו, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, יוציאנו בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שאינה מקבלת טומאה, כדי שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, שהרי אם מוציאו באבנטו, נטמא האבנט ומתרבית הטומאה במקדש.
מבררת המשנה, מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ – מאיזה מקום במקדש מותר להוציאו בשבת, אף שהוא מוקצה. ומביאה בזה מחלוקת, מִן הַהֵיכָל, שבו מזבח הזהב, שלחן הפנים והמנורה, וּמן הָאוּלָם, שבין העזרה לבין ההיכל, ודרכו נכנסים להיכל, וּמֵהמקום שבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, והם עשרים ושתים אמה שממזבח החיצון ועד פתח האולם, שקדושתו גדולה יותר מקדושת שאר העזרה, שאסור לכהן בעל מום, פרוע ראש או קרוע בגדים להכנס לשם, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם במקדש האסור בכניסה לטמאים, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בשבת, והיינו משער ניקנור והלאה. וְאם נמצא בשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת, כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר – כלי גדול של נחושת, ובמוצאי שבת מוציאים אותו.
כפי שהתבאר במשנה לעיל, התירו חכמים לקשור מיתר של כינור במקדש בשבת, כשקושרו באמצע המיתר, שזהו מקום שאינו דרך קשירה, ואין זו קשירה העשויה להתקיים, שהרי היא משנה את קול הניגון, וקושר כן רק עד למוצאי שבת, ודבר זה אסור רק מדרבנן. המשנה מביאה עתה את דעת החולק על היתר זה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אסור לקשור במקדש אפילו באופן זה, כיון שזהו קשר שניתן לבא על ידו לאיסור תורה, אם יקשרנו בקצה המיתר, ולא התירו אלא עניבה, שאמנם גם היא אסורה מדרבנן, אך אי אפשר להגיע על ידה לידי איסור תורה, ולכן התירוה במקדש, והוסיף ואמר לתנא קמא, אל תתמה על כך שלעיל הקלתי לגבי הטועה ויוצא חוץ לתחום שבת, שאם יצא פחות מחמשה עשר אמה רשאי להכנס, אין זו קולא, כיון שמָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים בשיעור זה של חמשה עשר אמה, אין זו קולא כלל, אלא מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, שמודדי התחומים מסמנים את תחום השבת במרחק חמשה עשר אמה מהמקום האמיתי, ולכן הטועה ויוצא מעבר למקום הסימון חמשה עשר אמה, רשאי לחזור, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ איסורים דרבנן במקדש, אֶלָּא אותם שעיקרם מִשּׁוּם שְׁבוּת, ואי אפשר להגיע על ידם לידי איסור תורה, אבל לא התירו איסורים שיש להם עיקר מן התורה, ויכולים להגיע על ידם לידי איסור תורה.
הדרן עלך מסכת עירובין
