משנה ה: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת:
משנה ה: אגב כך שכתבה המשנה הקודמת שאין חילוק בין אדר ראשון לשני אלא לענין דברים מסוימים, מובאים עתה במשניות הבאות כמה דברים דומים, שאין ביניהם חילוק אלא לענין דינים מסוימים: אֵין חילוק לענין עשיית מלאכה בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד, שביום טוב הותרו מלאכות מסוימות הנצרכות להכנת אוכל נפש, ובשבת הדבר אסור. אֵין חילוק לענין עשיית מלאכה בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שהרי יום הכפורים אסור גם בהכנת אוכל נפש, כמו בשבת, לפי שאסור לאכול בו, אֶלָּא החילוק הוא לענין שֶׁזֶּה – שבת, העונש על זְדוֹנוֹ – חילולו במזיד, הוא בִּידֵי אָדָם, שחייב סקילה, וְזֶה – המחלל את יום הכפורים, זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת, שהוא עונש בידי שמים.
משנה ו: אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
אדם הנודר שלא יהנה מחבירו, אסור לו לקבל ממנו או מנכסיו כל הנאה שהיא. והנודר שלא יהנה ממנו הנאת מאכל אסור רק בהנאה המביאה לידי מאכל. משנתנו מבארת את החילוקים ביניהם: אֵין חילוק בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לגמרי, לְבין המֻּדָּר מִמֶּנּוּ רק הנאת מַאֲכָל, שהרי כל הנאה השוה ממון אסורה אף על המודר מחבירו מאכל, כיון שבממון זה שחסך על ידי חבירו יכול הוא לקנות דבר מאכל, ונמצא שנהנה ממנו הנאת מאכל, אֶלָּא החילוק ביניהם הוא רק לענין דְּרִיסַת הָרֶגֶל – הליכה בחצר חבירו, שהמודר מחבירו הנאה אסור אפילו בזה, והמודר רק הנאת מאכל מותר להלך בחצרו, כיון שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל, וְכן לענין שאילת כֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, שהמודר הנאה אסור לשאול מחבירו אפילו כלים אלו, ואילו המודר ממנו הנאת מאכל רשאי לשאול כלים אלו. ומדובר במקום שאין דרך להשכיר כלים אלו, שהרי אם הדרך להשכירם, נמצא שנהנה בכך שחסך את דמי השכירות, ובדמים אלו יכול לקנות מאכל, והרי זו הנאת מאכל.
'נדר' הוא חיוב שמחייב האדם את עצמו, וכגון האומר 'הרי עלי להביא קרבן עולה', ו'נדבה' היינו קדושה שמחיל האדם על בהמה מסוימת, וכגון שאומר 'הרי בהמה זו לקרבן עולה'. אֵין חילוק בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, שבשניהם אסור לאחר את הבאת הקרבן, שנאמר 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ', הרי שדיברה התורה בפסוק זה גם על נדר וגם על נדבה, אֶלָּא החילוק ביניהם הוא בכך שֶׁהַנְּדָרִים, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אם נדר שיביא קרבן מסוים, והקדיש לכך בהמה, ואבדה, חייב להביא אחרת במקומה, שהרי אין הנודר נפטר מנידרו עד שיקיים את התחייבותו. וּנְדָבוֹת, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אם נדב בהמה מסוימת לקרבן, ואבדה, אינו חייב להביא אחרת תחתיה, שהרי התחייב להביא רק בהמה מסוימת זו, ואבדה.
