מסכת עבודה זרה, פרק ב, משניות ד-ה

משנה ד: נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וִאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין. יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין. הַמֻּרְיָס וגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין (וְאִסּוּרָן) אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
משנה ד: נוֹדוֹת של עור של הַגּוֹיִם, וְקַנְקַנֵּיהֶן – וכן קנקני חרס של גויים, וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, הרי יינות אלו אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, אלא אם היו אלו נודות וקנקנים חדשים, מותר להכניס בהם יין של ישראל מיד. ואם השתמש בהם הגוי והכניס בהם יין לקיום, צריך הישראל למלא אותם מים שישהו בהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל יום מאותם שלשה ימים שופך את המים וממלא מים אחרים, ואחר כך רשאי למלא בהם יין. ואם עברו שנים עשר חודש שלא השתמש בהם הגוי, מותר לישראל למלא בהם יין מיד.
הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין – קליפות הענבים וגרעיניהם, שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין, וִאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כשהם לַחִין, והיינו שנים עשר חודש לאחר קטיפתם מהעץ, אֲסוּרִין. וכשהם יְבֵשִׁין, והיינו לאחר שנים עשר חודש, מֻתָּרִין, ואפילו באכילה.
הַמֻּרְיָס – שומן של דגים, שהיתה דרכם לערב בויין, וגְבִינוֹת מקום ששמו בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, שרוב העגלים שבאותו מקום היו קרבים לשם עבודה זרה אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ואף על פי שרוב שאר הבהמות [מלבד העגלים] אינן קרבות לעבודה זרה, חוששים למיעוט של אותם עגלים [שהם מיעוט ביחס לכל הבהמות], והגבינות הבאות משם אסורות אפילו בהנאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שני דברים אלו אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ולגבי מוריס הטעם הוא כיון שאין היין ניתן בו לטעם טוב אלא כדי להעביר את הזוהמה, ולכן די בכך שנאסר באכילה ואינו נאסר בהנאה, ולגבי גבינות בית אוניקי הטעם הוא לפי שאין חוששים למיעוט, ורק לגבי אכילה החמירו לאוסרם.
משנה ה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. אָמַר לוֹ, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה וְאָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׂוֹרְפָהּ חַיָּה וְלֹא מוֹעֲלִין. חָזַר אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַהֲנָאָה. הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא (שיר השירים א) כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, אוֹ כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים:
משנה ה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ, וכך אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם, והרי אין לחשוש שמא השתמשו בחלב של בעלי חיים טמאים, שהרי חלב טמא אינו נעשה גבינה. אָמַר לוֹ רבי יהושע, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה – בחלב הנמצא בקיבת עגל שלא נשחט כדין, שנשאר בקיבתו חלב שינק בחייו, וכיון שחלב זה אסור הוא מדין נבילה, אוסר הוא גם את הגבינה שהועמדה והתגבנה על ידו. אָמַר לוֹ רבי ישמעאל, וַהֲלֹא קֵבַת קרבן עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה, שהרי קיבת עולה אסורה בהנאה ויש בה איסור מעילה, וְאף על פי כן אָמְרוּ חכמים, כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה – שאינו מפונק ואיסטניס, שׂוֹרְפָהּ חַיָּה – גומע את החלב שבקיבת העולה ללא בישול, וְלֹא מוֹעֲלִין – ואין בכך איסור מעילה, כיון שאין החלב שבקיבה נחשב כחלק מגוף העולה, אלא כדבר בפני עצמו המונח במקרה בגוף העולה, ולכן אינו נאסר כמותה, ואם כן כל שכן שאין איסור נבילה אוסר את החלב שבקיבה.
חָזַר רבי יהושע ואָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ [-את הגבינה] בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה, ואיסור עבודה זרה הוא אפילו במה שאינו חלק מגוף הדבר, כמו אותו חלב שבקיבה, כיון שנאמר 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'. אָמַר לוֹ רבי ישמעאל, אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַהֲנָאָה, כדין עבודה זרה האסורה בהנאה. לא רצה רבי יהושע לומר לו את הטעם האמיתי, כיון שכאשר חכמים גוזרים גזירה חדשה אין הם מגלים את טעמה מיד, מחשש שיהיו בני אדם שלא יסכימו לטעם זה ויבואו לזלזל בגזירה, ורק אחרי שנים עשר חודש, שכבר התקבלה הגזירה, מגלים את טעמה, ולכן הִשִּׂיאוֹ – נשא ומשך את מחשבתו של רבי ישמעאל לְדָבָר אַחֵר, וכך אָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא את הפסוק שבשיר השירים, 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן', ולפי זה פירוש הפסוק הוא שכנסת ישראל אומרת כן לקדוש ברוך הוא, אוֹ 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ', ולפי זה הקדוש ברוך הוא אומר כן לכנסת ישראל, אָמַר לוֹ, אני קורא 'כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ'. אָמַר לוֹ רבי יהושע, אֵין הַדָּבָר כֵּן, אלא יש לקרוא 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ', והראיה לכך, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ – הפסוק שלאחריו מְלַמֵּד עָלָיו, שנאמר בו 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים', שזו לשון שאומרת כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, ואף פסוק זה נקרא בלשון זו. והטעם שאמר לו ענין זה, כיון שדרשו חכמים על הפסוק 'כי טובים דודיך מיין', שאמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ערבים עלי דברי 'דודך', והיינו תקנות שתקנו חכמים, יותר מיינה של תורה, שזהו עיקר תורה שבכתב, והרי זה מאותו ענין של גזירת האיסור בגבינה של גויים. והטעם האמיתי לאיסור זה, כיון שמשתמשים הגויים בעור קיבה של נבילה כדי להעמיד את הגבינה, ואף שזהו דבר מועט, מכל מקום כיון שהוא מעמיד את הגבינה כולה, הרי איסור המעמיד את ההיתר אינו בטל ברוב, ואוסר הוא את כל הגבינה.