מסכת עבודה זרה, פרק א, משניות ה-ו

משנה ה: אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב וְחָצָב וְנִקְלִיבָם אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם:
משנה ה: משנתנו מבארת שיש דברים מסוימים המשמשים באופן קבוע לצורכי עבודה זרה, ולכן אסור למכור אותם לגויים לעולם, מחשש שישתמשו בהם עבור עבודה זרה: אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לעולם לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן – מין תאנים לבנות, שהם חשובות ביותר, כאשר הן מחוברות עדיין בעוקציהן, ומשתמשים בהם לתלייה לנוי סביב עבודה זרה, וּלְבוֹנָה – מין עשב שריחו טוב, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין, כלומר, אם מוכר הוא לו תרנגולים רבים שאינם לבנים, וביניהם תרנגול אחד לבן, הדבר מותר, כיון שמכך שקנה ממנו גם תרנגולים רבים שאינם לבנים, מוכח שאין כוונתו לקנות לשם עבודה זרה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוצה לקנות מהיהודי תרנגול לבן בִפְנֵי עַצְמוֹ, הרי זה קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ של התרנגול וּמוֹכְרוֹ לוֹ, והתועלת בכך, לְפִי שֶׁאֵין הגויים מַקְרִיבִין קרבן שהוא חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה, וכיון שלא ישתמש הגוי בתרנגול הלבן לעבודה זרה, מותר למוכרו לו. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, שאינם מיוחדים לצורכי עבודה זרה, סְתָמָן – אם קנאם הגוי בסתם, ולא פירש לשם מה הוא קונה אותם, מֻתָּר למכור לו, וּפֵרוּשָׁן – אם פירש הגוי שקונה אותם לשם עבודה זרה, הדבר אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב – מין דקל משובח, שרגילים להקריב את פירותיו לשם עבודה זרה, וְחָצָב – קני סוכר, וְנִקְלִיבָם – מין עשב משובח מאד, שגם דברים אלו משמשים לתקרובת עבודה זרה, אָסוּר לִמְכּוֹר לַגּוֹיִם:
משנה ו: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסּוּס:
משנה ו: אסור ליהודי להשכיר בהמתו לגוי, כיון שאם יעשה בה הגוי מלאכה בשבת, יעבור בכך הישראל משום איסור שביתת בהמתו. ומשנתנו מביאה דינים נוספים השייכים לאיסור זה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין – רשאים למכור, ואין בכך איסור, כיון שבבהמה דקה אין דרך לעבוד כלל, ואין זה דומה לאיסור השכרת בהמה לגוי לצורך מלאכה. אבל מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, כיון שחששו שמתוך שמוכרים להם בהמות דקות יבואו להשכיר להם גם בהמה גסה, המיועדת למלאכה, ולכן במקומות אלו אֵין מוֹכְרִין – אסור למכור. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, כיון שחששו חכמים שמתוך כך יבואו גם להשכיר להם בהמה גסה, העומדת למלאכה, ואם יעשה בה הגוי מלאכה בשבת, יעבור הישראל משום שביתת בהמתו, וכן אין מוכרים להם בהמה גסה בקטנותה, וכגון עֲגָלִים וּסְיָחִים, כיון שהם עתידים לגדול ולהיות ראויים למלאכה, ולכן גם בהם שייכת גזירה זו, בין שְׁלֵמִים וּבין שְׁבוּרִין, כיון שגם השבורים ראויים למלאכות מסוימות. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה, שאינה ראויה לרוב המלאכות. וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בַּסּוּס, כיון שבדרך כלל לוקחים אותו לרכיבה, וברכיבה בשבת אין איסור תורה, שהחי נושא את עצמו, ואפילו אם לוקח אותו כדי להביא על גביו עופות שניצודו, כיון שהם חיים, החי נושא את עצמו. אמנם חכמים חולקים על כך, וסוברים שרק לגבי בני אדם אנו אומרים שהחי נושא את עצמו, וכיון שיש איסור במלאכה שעושה הגוי בשבת על ידי הסוס, אסרו גם למוכרו לגוי.