מסכת מגילה, פרק ד, משניות ח-י

משנה ח: הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה, סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. צִפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים:
אדם הָאוֹמֵר 'אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין', כלומר, מסרב הוא להיות שליח ציבור, מחמת שבגדיו צבעוניים, אַף בִּבגדים לְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר, לפי שאנו חוששים שמא נזרקה בו מינות, שכן דרך עובדי עבודה זרה להקפיד על דברים אלו. וכן האומר בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר לפני התיבה, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר, מחמת אותו טעם, שאנו חוששים שנזרקה בו מינות. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ – תפילין של ראש שלו עֲגֻלָּה, כמו אגוז או ביצה, יש בכך סַכָּנָה, שמא יחבטו התפילין במשקוף או בדבר אחר, ויחדרו לתוך ראשו, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה, לפי שהלכה למשה מסיני היא שהתפילין צריכות להיעשות רבועות. נְתָנָהּ – הניח תפילין של ראש עַל מִצְחוֹ, ולא על מקום צמיחת שערות ראשו, אוֹ שהניח תפילין של יד עַל פַּס [-כף] יָדוֹ, ולא על הזרוע, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת – דרך בני אדם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, ודורשים את משמעות הפסוקים כפשוטם, ולא כקבלת חכמים שיש להניח תפילין של ראש במקום צמיחת השערות, ותפילין של יד על הזרוע, כנגד הלב. צִפָּן – ציפה את התפילין זָהָב, שלא כדברי חכמים שדרשו מהפסוק שנאמר לגבי תפילין 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ' שצריכים התפילין להיעשות רק מדבר המותר בפיך, והיינו עור בהמה טהורה בלבד, וְכן אם נְתָנָהּ לתפילין של יד עַל בֵּית אֻנְקְלִי – על הבגד שֶׁלּוֹ, וחכמים דרשו מהפסוק 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ', שיהיו התפילין לאות רק לך, ולא לאחרים, ולכן יש להניחם על היד ממש, העושה כן הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים, ההולכים אחר דעתם ולא אחר דברי חכמים.
משנה ט: הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ, וּמִזַרְעָךָ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה:
הָאוֹמֵר לפני ה' 'יְבָרְכוּךָ טוֹבִים', הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת, כיון שמשמעות הדבר הוא שרק בני אדם צדיקים יברכו את ה', ולא הרשעים, ואין הדבר כן, לפי שצריכים ישראל לצרף בתפילתם גם את הרשעים. האומר 'עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ', כלומר, כשם שריחמת על האם במצוות שילוח הקן, וצוית שלא יקחו את הגוזלים כשהיא נמצאת במקום, כך תרחם עלינו, ובאמת אין לומר כן, כי אף ש'רחמיו על כל מעשיו', אין זה טעם המצוה, אלא זו גזירת ה', וְכן האומר 'עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ', ומשמע שמברך את ה' רק על הדברים הטובים, ובאמת חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וכן האומר 'מוֹדִים, מוֹדִים', ומשמע שמקבל עליו שתי רשויות חס ושלום, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שלא יאמר כן. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת – המסביר שהפסוקים 'עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה' וכן שאר איסורי עריות, אינם כפשוטם, אלא הכוונה שלא יגלה את קלון אביו או אמו ברבים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שהרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הָאוֹמֵר שפירוש הפסוק 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' הוא 'וּמִזַרְעָךָ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא', כלומר, לא תישא ארמית שתתעבר ותוליד בן גוי שיעבוד עבודה זרה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה, כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמשמע מפירושו שיש בדבר זה כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואין הדבר כן.
משנה י: מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּהוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם:
מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן – פרשת 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו', נִקְרָא בציבור, וְלֹא מִתַּרְגֵּם – אין מתרגמים אותו, שלא ישמעוהו המון העם, משום כבודו של ראובן וכבודו של יעקב אבינו [ואף שמבואר בגמרא שראובן לא חטא, חששו שהשומע יטעה ויחשוב שהיה כאן חטא]. מַעֲשֵׂה תָּמָר ויהודה בן יעקב אבינו, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, לפי ששבח הוא ליהודה, שהודה. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן – הפרשה המספרת שביקשו ישראל מאהרן שיעשה להם עגל, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, ואין חוששים לכבודם של ישראל, כיון שעל ידי שמתביישים בכך יתכפר חטאם. וּמעשה עגל הַשֵּׁנִי – הפרשה שבה אהרן מספר למשה את עשיית העגל עד הפסוק 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן', נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם, משום כבודו של אהרן. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, ברכת כהנים לפי שנאמר בה 'יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ', ומאידך נאמר על ה' 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים', והשומעים יחשבו שיש סתירה בין המקראות, ואינם יודעים שראוי שה' ישא פנים לישראל, שמדקדקים במצוותיו. ומעשה דוד ואמנון היינו אותם פסוקים שמוזכר בהם שאמנון היה בנו של דוד, ומשום כבודו של דוד. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה, כדי שלא יבואו לעיין בדברים אלו, שהם סודות עמוקים, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּפרשת 'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם', שנאמר בה 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית', שזהו בזיון גדול לישראל, ואין מפטירים בפרשה זו בציבור משום כבודם של ישראל.
הדרן עלך מסכת מגילה