משנה ה: הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן מֻתָּרִים וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים, וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:
משנה ה: הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת, הֵן – ההרים עצמם מֻתָּרִים, לזרוע בהם ולחצוב מהם אבנים, כיון שאין המחובר לקרקע נאסר, וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים, והטעם שהציפוי שעל ההר או הגבעה אסור, כיון שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ', שכל דבר הנמצא על עבודה זרה הנעבדת, אף שהיא עצמה אינה נאסרת, וכגון הר או גבעה, הציפוי שעליהם אסור. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אין הציפוי שעליהם נאסר, כיון שנאמר 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן', ומהלשון 'אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים' יש לדרוש וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם – שאין ההרים נקראים כלל בשם אלוה, וכן 'אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת', וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם, וכיון שאין ההרים והגבעות נחשבים כלל כעבודה זרה, ממילא גם הציפויים שלהם אינם נאסרים. מוסיפה המשנה ומבארת, וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה, ואין דורשים 'תחת כל עץ רענן אלהיהם', ואין העץ עצמו אלוה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם – שהרי ניטעו על ידי אדם, ואינם דומים להרים וגבעות שלא נעשו על ידי אדם, ולכן אותו עץ אָסוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין – אבין ואפרש, מאחר ונאמר בתחילת הפסוק שההרים והגבעות אינם נאסרים, וְאָדוּן לְפָנֶיךָ מדוע נאמר בהמשך הפסוק 'תחת כל עץ רענן', שאתה אומר שאם נטעו לשם עבודה זרה הוא אסור, והרי מהפסוק משמע שדינו דומה לדין הרים וגבעות, שאינם נאסרים, אלא בא הכתוב לתת סימן בדבר, שכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֶּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:
משנה ו: מִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ, מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
משנה ו: מִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה, שהיה לו ולעבודה זרה כותל משותף, ואותו בית עבודה זרה עצמו היה נעבד, וְנָפַל אותו הכותל, אָסוּר לו לִבְנוֹתוֹ מחדש, כיון שבכך הוא בונה כותל לעבודה זרה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ – נכנס לתוך תחום חצרו בשיעור אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבוֹנֶה שם את הכותל, ובאופן זה אינו משתתף בבניית בית העבודה זרה, אך לא ישאיר את אותו מקום של ארבע אמות פנוי, שלא ישתמשו במקום זה לבית עבודה זרה, אלא ימלא את המקום קוצים, ויעשה שם בית הכסא לתינוקות. הָיָה הכותל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, כלומר, שהיה הכותל בנוי על קרקע של שניהם, חצי הקרקע שלו וחצי הקרקע של עבודה זרה, נִדּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, כלומר, החצי של העבודה זרה אינו נחשב באותם ארבע אמות, ואילו החצי שלו נחשב באותם ארבע אמות, ונמצא שעליו להרחיק רק שלש אמות ממקום עמידת הכותל, שהם ארבע אמות מקרקע עבודה זרה.
דין נוסף, אֲבָנָיו, עֵצָיו, וַעֲפָרוֹ של אותו כותל ששימש גם לבית עבודה זרה, ואפילו חלקו של הישראל, מְטַמְּאִין מדרבנן כַּשֶּׁרֶץ, שהוא מטמא את הנוגע בו אך לא את הנושא אותו, שֶׁנֶּאֱמַר 'שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ', לשון שרץ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מטמאין כַּנִּדָּה, המטמאת אפילו במשא, ואף כאן הנושא את העבודה זרה, אפילו שאינו נוגע בה, נטמא, שֶׁנֶּאֱמַר 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה [-נדה], צֵא תֹּאמַר לוֹ', ויש לדרוש מפסוק זה, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא.
