שיעור 42, מסכת כתובות, פרק רביעי, א מרחשוון תשעז

שנינו במשנה, 'ָלְק ָתה .'ּ ַחי ּ ְאֹו ָתהְּלַרפ ָ נוּ ֹוֵניתּ ת ַר ָּב ָנן – שנו חכמים בברייתא, ַאְלָמָנה ִניז ִמִּנְכֵסי ְיתֹוִמים, ְו ִאם ָהְי ָתה ָאהּ ְצִרי ָכה ָאהּ ִלְרפו, ֲהֵרי ֵהן ִּכְמזֹונֹות, ועליהם לרפא אותה. ַר ָּבן ִׁש ְמעֹון ֶּבן ַּגְמִליֵאל אֹוֵמר, יש חילוק בדבר, ֵ ׁ שּ ְרפו ּ ֶׁשי ָלה ִק ְצ ָּבה – שיש לה זמן קבוע, והיינו שאינה חולה תמיד, אלא כעת נחלתה, אינה נחשבת כמזונות, שאין להם קצבה, ֵאתּ ואין היורשים חייבים בה, אלא ּ ִמ ְתַרפ ִ מדמי ָאהּ ָּב ָתה, על חשבון עצמה, ואילו ְּּכתו ּ ְרפו ֶׁש ֵאין ָלה ִק ְצ ָּבה, אלא נעשתה חולה הזקוקה לרפואות תמיד, ֲהֵרי ִהיא ִּכְמזֹונֹות, שאין להם קצבה, והם חייבים בה. פוסק הרי"ף: ַוֲהָלָכה ְּכַר ָּבן ִׁש ְמעֹון ֶּבן ַּגְמִליֵאל, המחלק בין רפואה שיש לה קצבה לבין רפואה שאין לה קצבה. ּ , ָאַמר ַר ִּבי יֹוָחָנן ָ םּ ׂשו ַהָּקַזת ָע ָאהּ , ד ְּב ֶאֶרץ ִי ְׂשָר ֵאל ּ ִּכְרפו ֶׁש ֵאין ָלה ִק ְצ ָּבה, כיון שבארץ ישראל היו רגילים להקיז דם תמיד, והרי זו כרפואה קבועה, הדומה למזונות, ומוטלת על יורשי הבעל. ּ מביאה הגמרא מעשה בענין זה: ְ ַר ִּביּ ְקִרי ֵביה ּ ד יֹוָחָנן – קרובו של רבי יוחנן, שמת אביו, ֲהָוה ַ תּ ֵליה ִאית ַאָּבא – היתה ַ ֲהָוהּ אשת אביו חיה, ָאהּ ד ְצִרי ָכה ִלְרפו ָּכל יֹוָמא – שהיתה זקוקה לרפואה קבועה בכל יום, וכיון שהיתה זו רפואה ּ קבועה, היו חייבים בה, כדין מזונות המוטלים על יורשי הבעל, ּ ָאתו ְלַק ֵּמיה ְדַר ִּבי יֹוָחָנן – באו אותם קרובים לפני רבי ּ יוחנן, לשאול אותו כיצד יכולים הם להיפטר מחיוב זה, ָאַמר ּ , ְלהו – יעץ להם רבי יוחנן ּ ִזילו ּ צוּקו ָלה ִמיִדי ְלרֹוֵפא – לכו ְ ָהְוָיאּ והקציבו לרופא סכום מסוים שתמורתו ירפא אותה כל ימיה, ּ ד ָאהּ ָלה – ועל ידי זה תהיה זו ֵ ׁ שּ ְרפו ּ ֶׁשי ָלה ִק ְצ ָּבה, ולא תתחייבו לשלם זאת. לאחר שיעץ להם כן, ] ֲהַדר[ – חזר וָאַמר ַר ִּבי יֹוָחָנן שלא היה ראוי לתת להם עצה זו, שהיא ּ אמנם טובה עבורם אך רעה היא לאותה אשה, כיון שבכך ּ ִׂשינוָע ָיִניןּ ְצֵמנו ְּכעֹוְר ֵכי ַע ַ י, המטעימים זכותו של אחד ַּהד מבעלי הדין לפני הדיין, אף שגורמים בכך רעה לבעל הדין השני. יָּקָראִ מבררת הגמרא, ֵמע ַמאי ָסַבר – מה חשב רבי יוחנן בתחילה, כשנתן להם את העצה, מדוע היה סבור שראוי ְלַבּסֹוףּלעשות כן, ו ַמאי ָסַבר – ומה חשב לאחר מכן, שמחמת כן התחרט על שנתן להם את העצה. ומבארת הגמרא, ָ ' יָּקָרא ָסַבר – בתחילה סבר רבי יוחנן שראוי לתת לקרוביו עצה טובה, כיון שנאמר )ישעיהו נח ז( ִֵמע ִמ ְּב ָׂשְרך לֹא ָּלםִַ ְתעּ ְלַבּסֹוףּ ת,' שראוי לאדם לסייע לקרוביו. בּ ו ָסַבר, ָאָדם ָח ׁשו ָׁשאִני – שונה הוא דינו של אדם חשוב, כרבי יוחנן, שצריך הוא להזהר יותר במעשיו, שלא ירננו עליו שנהג בזה שלא כדין, ולכן לא היה ראוי שיתן עצה לקרוביו בדבר זה.  משנה משנתנו ממשיכה לבאר את דינם של תנאי כתובה, שהבעל חייב בהם גם אם לא נכתבו בשטר הכתובה עצמו: לֹא ּ ָּכ ַתב ִ ְכִריןּ ָלה הבעל ְּבִנין ְ ֶי ֶהְוָייןּ ד ןּ ד ֵליִכי ִמיַּנאי – בנים זכרים שיוולדו לך ממני, ןּ ִאינו ְ ִיְרתו ֶּכֶסף ָּב ִתיך – הם יירשו ְּּכתו את סכום כסף כתובתך ]הכולל את הסכום שהתחייב בכתובתה אם תתאלמן או תתגרש, ואת הנדוניה שהכניסה לו
כל הזכויות שמורות לארגון 'שתי הלכות ביום'
לַ מבית אביה ונכתבה בכתובתה[, ָי ֵתר ְלְקהֹוןּ ע םִ חו ְ עּ הֹוןּ ד ֲאחו – וירושה זו תהיה להם מלבד החלק שיש להם בשאר ָבּ הנכסים, שבהם יחלקו עם שאר האחים שיהיו להם, מנשים אחרות, אּ ַחי בכך, כיון ְ ַנאיּ ֶׁשהו ִ יןּ ת ֵּבית ד, ותנאי בית דין ְק ִביןּ חל בעל כרחו של האדם. וכן אם לא כתב לה ְּבָנן ְ ֶי ֶהְוָייןּ נו ד ֵליִכי ִמיַּנאי – בנות נקבות שיהיו לך ממני, ֶיֶהְוָיין ַי ְת ָבן ַ ְז ָנןּ ְּב ֵבי ִתי – תהיינה יושבות בביתי, דַ ִמית ִמִּנְכַסאי – ותהיינה ניזונות מנכסי, ּו ְ ִתְּנ ִ סּ ע ְבִריןּ ד ָבן ְלגו – עד שתינשאנה ָבּ לאנשים, אּ ַחי בכך, לפי ֶׁש אף דבר זה ְ ַנאיּ הו ִ ין.ּ ת ֵּבית ד  גמרא םּ שנינו במשנה, 'לא כתב לה בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי' וכו'. ָאַמר ַר ִּבי יֹוָחָנן , ו ]-בשם[ ַר ִּבי ִׁש ְמעֹון ֶּבן יֹוָחאי ִּמ ׁש ּ ְֵני ַמה ִּמפ ִ ְּקנוּ ַּבתּ ת חכמים ִ ְכִריןּ ְּכתו ְּבִנין ֹץּ ד – כתובת בנים זכרים, המוזכרת במשנתנו, ְּכֵדי , ִ ְקפ ]- לא יחשוש[ ָאָדם ֶּׁשי ֵ ןּ ֹ ו ּ ְוִית ְלִבת נדוניה הגונה כשהוא משיאנה, ְּ כדרך שהוא נותן ממון רב לְבנֹ ו, כשהוא משיא אותו. כיון שלולא תקנה זו היה אדם חושש שיתן לבתו נדוניה גדולה, ובסוף תמות היא לפני בעלה, וכשימות בעלה יחלקו כל בניו בירושה, ובני אשה אחרת יטלו גם הם את אותו ממון, ולכן תקנו שממון זה יגיע בשלמותו לבני אשה זו בלבד, ומחמת כן לא יחשוש אדם לתת מעות לבתו, ביודעו שגם אם תמות בתו לפני בעלה, בסוף יגיע הממון ליד נכדיו. דַ מבררת הגמרא, ֵיּ ְוע ַּכ ָּמה – מהו הסכום שראוי לאב לתת כנדוניה לבתו. ומבארת, ְ ָא ְמֵריּ , ַאַּבי ְוָר ָבא ּ ד ַ ְרַוְייהוּ ת – אמרו דַ שניהם שיעור זה, רּ ע ֹו ְנָכִסים – עד עשירית מנכסיו. ּישִע 