שיעור 43, מסכת כתובות, פרק רביעי

ממשיכה הגמרא ושואלת, אם אכן הטעם של ירושת הבנים את כתובת אמם הוא כדי שלא ימנע האב מלתת לבתו ְ ָאבּ נדוניה גדולה, ְוֵאיָמא – אם כן היה ראוי לומר, תּ ד לַ , ֵלירו ְ ַבעּ תּ ד לֹא ֵלירו – שיירשו בני האשה רק את חלק הכתובה שכתב האב, ומדוע אנו אומרים שבניה מקבלים את כל כתובתה, ואף את החלק שכתב לה בעלה כתוספת כתובה. מתרצת הגמרא, ִאם ֵּכן – אם היינו אומרים כן, ָאב ַנ ִּמי ִמי ְּמ ַנע ְולֹא ָּ כִתיב – גם האב היה נמנע מלכתוב לה נדוניה גדולה, מאחר ורואה הוא שהבעל אינו מוריש את דמי הכתובה של בתו לבנים שיהיו לו ממנה, אלא לכל יורשיו, אף האב נמנע ואינו כותב לה נדוניה גדולה. ממשיכה הגמרא ומקשה, ְוֵאיָמא – אם אכן זהו הטעם, מדוע לא אמרו חכמים שרק ֵהיָכא ְד ָכ ַתב ָאב – במקום שכתב ּ האב נדוניה לבתו, ששייך טעם זה, ְ לֹאּ ֵליְרתו – יירשו הבנים את כתובת אמן, אבל ֵהיָכא – במקום ד ָּכ ַתב לה האב ּ נדוניה, לֹא גּ ֵליְרתו – לא יירשו. מתרצת הגמרא, לֹא ַּלוּ פ ַר ָּב ָנן – לא רצו חכמים לחלק בתקנתם בין מקום שכתב האב לבין מקום שלא כתב. ממשיכה הגמרא ומקשה, אם כן, מדוע רק באופן שהשאירה האשה אחריה בנים זכרים יורשים הם את כתובתה, ַּבת תּ ֵּבין ַהָּבִנים ַנ ִּמי ֵ ירוּ ת – גם אם השאירה אחריה רק בת, ויש לאותו אדם בנים מאשה אחרת, נאמר שאותה בת תירש ָּ את כתובת אמה, והרי אין הדין כן, אלא רק הבנים יורשים את כתובת אמם. מתרצת הגמרא, ְּכַנֲחָלה ַׁשְ ו – ה ַר ָּב ָנן ּיו חכמים תיקנו שתהא כתובה זו כמו ירושה, וכיון שבמקום שיש בנים אין בת יורשת את אביה, ממילא גם אינה יורשת את דמי כתובת אמה. תּ מקשה הגמרא, אם כן, ַּבת ֵּבין ַהָּבנֹות ֵירוּ ת – במקום שיש לאותו אדם רק בנות, משתי נשים, שבאופן זה הבנות יורשות את נחלת אביהן, מדוע לא נאמר שכל בת תקבל את דמי כתובת אמה לבדה, וכמו שכאשר הניח האב בנים גּ מכמה נשים תקנו חכמים שכל בן יקבל את כתובת אמו לבדו, מלבד חלקו בירושה. מתרצת הגמרא, לֹא ַּלוּ פ ַר ָּב ָנן – לא רצו חכמים לחלק בתקנתם, וכיון שבמקום שיש בת בין הבנים אינה יורשת, גם במקום שיש רק בנות אין הן יורשות את כתובת אמן. ִ ְג ֵּביּ ממשיכה הגמרא ושואלת, ת ִמ ִּמ ַּט ְל ְט ִלי – מדוע אין כתובה זו נגבית ממטלטלין, והרי אם הטעם של תקנה זו הוא כדי שיתן אדם נדוניה לבתו, היה ראוי שיגבו בניה את הדמים גם ממטלטלין, ומדוע אמרו חכמים שאין כתובה זו ָּבהּ נגבית אלא מן הקרקע. מבארת הגמרא, ָּ ִּכְכתו ַׁשְ ו ה ַר ָּב ָנן – תקנו חכמים שתהא זכות זו כשאר הזכויות הכתובות ּיו בכתובה, ואין גובים מיתומים חוב הכתוב בשטר, אלא מהקרקעות שהוריש להם אביהם. ִ ְטרֹףּ מקשה הגמרא, אם אכן זכות זו נחשבת כאחת הזכויות שבכתובה, ְּ בְ ת ִמ ְמ ַׁשע ֵד י – יהיה ניתן לגבות זכות זו גם מנכסים משועבדים שביד הלקוחות של האב, אם לא הוריש נכסים לבניו, וכדין כתובה עצמה, שגובה אותה האשה ןּ 'גם ממשועבדים. מתרצת הגמרא, ְ ָנןּ ' ִיְרתו ת – לשון ירושה שנינו לגבי זכות זו של בני האשה, וכשם שאין ירושה אלא מנכסים בני חורין שהוריש האב, ולא מנכסים משועבדים, כך אין זכות זו נגבית מנכסים משועבדים.
מקשה הגמרא, ְוֵאיָמא ַאף ְ ֵלי ָּ כּ ע ַּגב ִ י ָנרּ ד א מֹו ַתר ד – מדוע אין אומרים שתנהג זכות זו, שיירשו הבנים את דמי כתובת אמם, גם באופן שלא נשאר אפילו שוה דינר לירושה עצמה של שאר האחים ]והיינו אחרי שיקבלו גם בני האשה האחרת את כתובת אמן, או אם אמם כבר התגרשה וקבלה את כתובתה, או שעודנה חיה[. מתרצת הגמרא, ְּבָמקֹום ְּקָראְַ ִמיעּ ְ אֹוָרְיי ָתאּ ד ַנֲחָלה ןּ ד לֹא ַ ּקוּ ת ַר ָּב ָנן – באופן שמחמת זכות זו תיעקר לגמרי הירושה שאמרה תורה, ולא יוכלו בני האב מאשתו האחרת לירש אפילו דינר אחד, לא תקנו חכמים את תקנתם.  הגמרא ממשיכה לדון בדין 'כתובת בנין דכרין' ]והיינו באופן שמת האב אחרי שמתה אשתו, והניח בנים משתי נשים, בניה של האשה שמתה מקבלים את דמי כתובת אמם לבדם, מלבד חלקם בירושה עם שאר אחיהם[: ָאַמר ָר ָבא, ְ ִׁשי ָטאּ ּ פ ִלי – דין זה פשוט בעיני, שהמֹו ֶכֶרת ָּב ָתה, ֵּבין אם מכרה אותה ַל ֲא ֵחִרים, שיגבו אותה במקומה במקרה ְּּכתו ּ שתתגרש או תתאלמן, וֵב ין אם מכרה את כתובתה ָלה עצמו, שייפטר מלשלם את דמיה באופן שיגרשנה, וכן אם ְֲלַבע ּ תתאלמן ייפטרו יורשיו מלשלם לה את דמי כתובתה, מכל מקום אם מתה היא לפני בעלה, ואחר כך מת בעלה, ֵי ׁ ש ָלה ִ ְכִריןּ ַבת ְּבִנין ְּּכתו ד – יורשים בניה את כתובתה, ומקבלים את דמיה לבדם, מלבד חלקם בירושה עם אחיהם. ַמאי ֵזיּ ָמא – ומה הטעם לדין זה, ֲַטע ָה ּ זו ֲאָנסו – כיון שרק מחמת שהיתה צריכה את המעות הוכרחה למכור את כתובתה, אך ּ לא הוקלה הכתובה בעיניה לגמרי, עד שנאמר שהפסידה גם זכות זו של כתובת בנין דכרין. אבל המֹוֶחֶלת ָּב ָתהְּּכתו ּ ּ ָלה, בלא שקיבלה עליה כל תמורה, ֵאין ְֲלַבע ַּבתּ ָלה ִ ְכִריןּ ְּכתו ְּבִנין ָמאֲ ד, ַמאי ַ ט ָ הּ ע – ומה הטעם לכך, ַאחֹוֵלי ַאִחיְלת – כיון שהנהגה זו מוכיחה שהוקלה הכתובה בעיניה לגמרי, ומחלה על כל הזכויות שיש לה בה, ובכלל זה על כתובת בנין דכרין.  ּ מביאה הגמרא דין נוסף בענין דומה: ָי ִתיב ַר ִּבין ַּבר ִחיְנָנא ְ ַרבּ ַק ֵּמיה ָ אּ ד ִחְסד – ישב רבין בר חיננא לפני רב חסדא, ּ ִוי ֵתיב ְוָקֲאַמר ְ ַר ִּביּ ְֵמיהִּמ ׁש ָזרָ ד ּ ֶאְלע – וישב ואמר דין זה בשם רבי אלעזר, אשה המֹוֶחֶלת ּ ָּב ָתהְּּכתו ָלה, שאם תתאלמן ְֲלַבע ּ או תתגרש לא תקבל דמי כתובתה מנכסיו, ֵאין ָלה ְמזֹונֹות, כיון שכשמחלה על הכתובה מחלה גם על כל תנאי ּ הכתובה ועל כל הזכויות שיש לה מכח כתובה זו, ולכן איבדה גם את הזכות להיות ניזונת מנכסי הבעל. ָאַמר ֵליה רב ְּ חסדא לרבין בר חיננא, ִאי ָלאו ְ ָק ֲא ַמְרתּ ּ ד ּ ָלה ְ ַג ְבָראּ ְֵמיהִּמ ׁש ד ַר ָּבא – אם לא שאמרת דין זה בשם אדם גדול, ֲהָוה ֲאֵמיָנא – הָ הייתי אומר שעל הנהגה זו נאמר הפסוק במשלי )יז יג( 'ֵמ ִׁשיב ַ ַחתּ ָרע ׁ שּ ת טֹוָבה, לֹא ָ מוּ הָ ת ָרע ִמֵּביתֹ ו,' שהיא עשתה לו טובה בכך שפטרה אותו מלשלם דמי כתובתה, והוא משיב לה רעה, שאינו נותן לה מזונותיה, ולכן יש לה מזונות ]הראשונים נחלקו בביאור נידון זה, לדעת רש"י ועוד ראשונים הנידון הוא רק על הזמן שלאחר מיתת הבעל, שלדעת רבי אלעזר אינה ניזונת מנכסיו, כיון שמזונות אלו הם מ'תנאי כתובה', והיא מחלה על כך. אבל כל זמן שהבעל חי יש לה מזונות, שהרי חיוב זה הוא מתקנת חכמים, שיתחייב הבעל במזונותיה תמורת מעשי ידיה, שהם שלו. אמנם הרמב"ם סובר שהנידון הוא גם בזמן שהבעל חי, שלדעת רבי אלעזר אין לה מזונות כלל, כיון שאף תקנה זו של מזונות תחת מעשי ידיה היא מתקנות הכתובה, וכיון שמחלה על כתובתה מחלה גם על זכות זו.]