משנה יא: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר. בְּעִיר שֶׁכֻּלָּה גּוֹיִם, אָסוּר, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, (כָּל) רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא:
משנתנו עוסקת עתה ביהודי הרוצה לעשות מענביו של הגוי יין כשר, ולמוכרו לישראלים באופן שיהיה מותר בשתיה, כיצד עליו לנהוג: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי – הדורך ענביו של הגוי בכשרות, כדי למוכרם לישראל, ואינו משלם עדיין לגוי, עד שימכור את היין, וְנוֹתְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ – והניח את היין בבית אותו גוי, בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אם היה זה בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּר, כיון שהגוי חושש שהיהודים העוברים ברשות הרבים יראו שהוא נוגע ביין, ויפסלו את היין כולו, וכיון שעדיין לא קיבל את התשלום על היין, יפסיד בכך שלא יקנוהו ישראלים. אבל אם היה זה בְּעִיר שֶׁכֻּלָּה גּוֹיִם, [או אף בעיר שיש בה ישראלים אך אין פתח הבית פתוח לרשות הרבים], אָסוּר, כיון שאין הגוי חושש לגעת ביין, והרי הוא נאסר במגעו, עַד שֶׁיּוֹשִׁיב שׁוֹמֵר שישגיח על היין, וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בבית כל הזמן וּמְשַׁמֵּר, אלא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, מֻתָּר, כיון שאין הגוי יודע מתי יכנס השומר, ואינו נוגע ביין כלל. אמנם לדעת תנא קמא כל הדינים הללו נאמרו כשמניח את היין בביתו של אותו הגוי שנתן לו את הענבים לדורכם, שאז אנו חוששים שמא יגע הגוי ביין, אבל אם הניח את היין בביתו של גוי אחר, אין חוששים שנגע הגוי ביין, ומותר הוא אף בעיר שכולה גויים, וללא שומר. אמנם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר חולק על דין זה ואוֹמֵר, כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא – דין כל רשויות הגויים שוה לענין זה, וכשם שאם נמצא היין ברשות הגוי שמכר לו את הענבים יש צורך בתנאים הנ"ל [שיהיה הבית פתוח לרשות הרבים, ויהיו ישראלים בעיר או שיניח שומר], כך הדין באופן שמניח את היין בביתו של גוי אחר.
משנה יב: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַלָּה כוֹתֵב לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של הדורך ענבים של גוי כדי לעשות מהם יין כשר, ומוסיפה תנאי בהיתר זה: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ של הגוי, שהתבאר במשנה לעיל שהיין מותר בתנאי שהיה הבית פתוח לרשות הרבים, וזו עיר שיש בה יהודים, וְהַלָּה – הגוי, כוֹתֵב לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אם לא כתב לו הגוי שקיבל את המעות, באופן שאִם יִרְצֶה אותו יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ מרשות הגוי, וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים, כיון שבאופן זה אין הגוי חושש לגעת ביין, אף שיראוהו ישראלים, כיון שיוכל לומר שהיין שלו, שהרי הוא כמשכון בידו על המעות שעדיין לא שילם לו הישראל.
