פרק ה, משנה א: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְיֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרוֹ אָסוּר. שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ הֲעֵבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרָהּ אָסוּר. שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִי שֶׁהִנִּיחַ הַגּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ, שְׂכָרָהּ מֻתָּר:
משנתנו מבארת שמלבד האיסור שביין נסך עצמו, וכן בסתם יין של גויים, קנסו חכמים ואסרו גם את השכר שמקבל האדם על עבודה שנעשתה ביין נסך.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ עבודה בְיֵין נֶסֶךְ, או אפילו בסתם יינם של גויים, האסור בשתיה, קנסוהו חכמים ואמרו ששְׂכָרוֹ שקיבל על עבודה זו, אָסוּר בהנאה. אבל אם שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת, וכגון ששכרו להעביר לו חביות ממקום למקום, בתשלום של פרוטה לכל חבית, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ בין שאר החביות הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר – שאר השכר שקיבל על העברת החביות האחרות מותר, ורק הפרוטה שקיבל על העברת אותה חבית של יין נסך, אסורה [אבל אם אמר לו שיעביר לו מאה חביות במאה פרוטות, נמצא שהכל מלאכה אחת, ואם היתה ביניהם חבית של יין נסך, כל השכר אסור].
הַשׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ, שְׂכָרָהּ אָסוּר. אבל אם שְׂכָרָהּ כדי לֵישֵׁב עָלֶיהָ, אַף עַל פִי שֶׁהִנִּיחַ הַגּוֹי לְגִינוֹ – כד היין שלו עָלֶיהָ, ואף על פי שהדבר ידוע שהגוי יקח עימו לדרך כד יין, מכל מקום כיון שעיקר השכירות היא לרכיבת הגוי בעצמו, ואף אם לא יטול את אותו כד יין לא ינכה משכרו כלום, שְׂכָרָהּ מֻתָּר.
משנה ב: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת, אֲסוּרוֹת. נָפַל עַל גַבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין שֶׁהֵבִיא גְרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה. וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר. כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, מֻתָּר, כְּגוֹן חֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין:
יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים, יְדִיחֵן במים צוננים, וְהֵן מֻתָּרוֹת, כיון שבאופן זה אין טעם היין נספג בענבים. וְאִם הָיוּ הענבים מְבֻקָּעוֹת, הרי נכנס היין לגוף הענבים, ואֲסוּרוֹת. נָפַל יין נסך עַל גַבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, שדרכם להיות ללא עוקץ, ויש מקום ליין להכנס לגוף הפרי, והרי הם כענבים מבוקעות, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, והיינו שאין ששים הפירות כנגד היין, וטעם היין משביח את הפירות, הרי הכל אָסוּר. ואם היין נותן טעם פגום בפירות, אינן נאסרים, ומַעֲשֶׂה היה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין, שֶׁהֵבִיא גְרוֹגְרוֹת – תאנים יבשות בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל היין עַל גַבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם, כיון שטעם היין אינו משביח את הגרוגרות אלא פוגם את טעמם. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – אם האיסור משביח את המאכל, הרי הוא אָסוּר. וכֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אלא טעם האיסור פוגם את המאכל, הרי המאכל מֻתָּר, וכְּגוֹן חֹמֶץ של איסור שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין רותחים, שהוא פוגם את טעמם, ואינו אוסרם באכילה.
