רַב כַּהֲנָא מַתְנִי – היה שונה בענין זה, וְכֵן בְּלָקִיט – כך הדין בפועל של האדם, המלקט עבורו פירות בשדהו וכדומה, ונותן לו בעל הבית בגדים, כאשר יוצא הוא לאחר זמן מעבודתו אינו נוטל עמו את הבגדים, כיון שלא נתנם לו בעל הבית אלא על דעת כן שיעבוד אצלו. וּמַנַּח בֵּיהּ סִימָנָא – ונתן רב כהנא סימן בשתי הלכות אלו, לְקֵיטָא יַתְמָא שְׁלַח וּפוּק – פועל יתום הפשט לבושו ושלח אותו [כיון שבדרך כלל יתום הוא המשכיר עצמו למלאכה], אַרְמַלְתָּא שְׁלַח וּפוּק – וכן אלמנה, יוצאת ללא דמי בגדיה [והסימן בכך הוא שכאילו נאמר דין זה ביתום ואלמנה, המוזכרים יחד במקומות רבים].
מוסיף הרי"ף: וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ויש ללמוד מדין זה, שרק באלמנה שמים את הבגדים שלה בכלל דמי כתובתה, כיון שאין כוונתו להקנות לה את הבגדים כאשר אינה לפניו, דְּמַאן דְּגָרִישׁ לְאִתְתֵּיהּ מִדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ – אבל המגרש את אשתו מדעת עצמו, ומתחייב בדמי כתובתה, אֵין שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָלֶיהָ, אלא נוטלת את בגדיה מלבד דמי כתובתה המלאים שהוא משלם לה, והטעם לכך, דְּלַאו אִיהִי בָּעְיָא לְמִיפַּק – כיון שלא היא זו שרצתה להתגרש ולצאת מרשותו, אֶלָּא אִיהוּ בָּעֵי לְאַפּוֹקַהּ – אלא הוא הרוצה לגרשה ולהוציאה מרשותו, ולכן אינה מפסידה את בגדיה [אמנם הרז"ה חולק על דין זה וסובר שגם בגירושין מפסידה היא את דמי בגדיה, שהרי גם באלמנה אין היא רוצה לצאת מרשותו אלא יוצאת מרשותו בעל כרחה מחמת מיתתו, ואין סברא לחלק בין אלמנה לגרושה בזה].
הגמרא מביאה שני מעשים בענין ציווי אדם לתת מירושתו לביתו: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שאמר ליורשיו לפני מותו, נְדוּנְיָא לִבְרַת – שיתנו נדוניה לבתו מנכסיו, והיתה הנדוניא דבר קצוב, שנותן לה תכשיטים מסוימים ובגדים מסוימים, ולאחר זמן, כשבאה להינשא וליטול מהיורשים את נדונייתה, זַל נְדוּנְיָא – הוזלו דמי הנדוניא, ורצו היורשים לתת לה את דמי הנדוניא כפי שהם עתה, והיא רצתה לקבל את הדמים כפי שהיו בזמן הציווי של האב, ואז ישאר לה רווח ממון לאחר קניית צרכי הנדוניא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אַבִין, פּוּרְנָא לְיַתְמֵי – הרווח ליתומים, ואינם נותנים לה אלא את דמי הנדוניא כפי שהם עתה, כיון שהציווי היה לתת לה דמים לקניית נדוניא, והרי עתה די בדמים אלו לקנייתה.
מעשה נוסף: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שאמר ליורשיו לפני מותו, אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי דְּמֵי חַמְרָא לִבְרַת – תנו לביתי ארבע מאות זוז, שהם דמי היין שיש ברשותי, ולאחר זמן אִיַּיקַּר חַמְרָא – התייקר היין, ושווה יותר מארבע מאות זוז, אָמַר רַב יוֹסֵף, רִוְוחָא לְיַתְמֵי – הרווח ליתומים, ואינם נותנים לה אלא ארבע מאות זוז מאותם דמים, כיון שלא ציוה האב לתת לה את כל דמי היין, אלא הציווי של האב היה לתת לה ארבע מאות זוז, והיין היה רק משועבד לאותם ארבע מאות זוז, אך עתה שהתייקר אינם חייבים לתת לה יותר מארבע מאות זוז.
הגמרא מביאה מעשה בענין חיוב היורשים במזונות האלמנה: קְרִיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוַת קָא מַפְסְדָא מְזוֹנֵי – קרוביו של רבי יוחנן, היתה אשת אביהם אוכלת הרבה, וחששו שלאחר מיתת בעלה יצטרכו לתת לה מזונות רבים מנכסי אביהם, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – באו אותם קרובים לרבי יוחנן, לשאול אותו כיצד יכולים הם להפטר מהוצאה מרובה זו. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבי יוחנן, זִילוּ וְאִמְרוּ לֵיהּ לַחֲבִיבִי אֲבוּכוֹן – לכו אמרו לדודי, אביכם, בעלה של אותה אשה, דִּנְיַיחֵד לָהּ אַרְעָא לִמְזוֹנָהּ – שלפני מותו יְיַחֵד לה קרקע מסוימת למזונותיה, ובאופן זה לא יצטרכו לתת לה מזונות יותר מדמי קרקע זו.
אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ – באו לפני ריש לקיש ואמרו לו מה שפסק רבי יוחנן, אָמַר לְהוּ – אמר להם ריש לקיש, אם אכן יעשה כן בעלה, שייחד לה קרקע למזונותיה, לא רק שלא נפטרו היורשים מתשלומי מזונותיה, אלא כָּל שֶׁכֵּן, שֶׁרִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת, ומפרשים את כוונתו שאם לא יתנו לה היורשים מזונות כדי צרכה, תהיה קרקע זו משועבדת למזונות נוספים שתהא זקוקה להם.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – אני שמעתי את פירוש הדבר מפי רבי יוחנן, אם אָמַר בעלה שתהיה קרקע זו 'לִמְזוֹנוֹת', רִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת, וכדברי ריש לקיש, שאם לא יספיקו לה מזונות היורשים תוכל ליטול מזונות מקרקע זו, אך אם אָמַר שתהיה קרקע זו 'בִּמְזוֹנוֹת', היינו במקום חיוב המזונות המוטל על כל הנכסים, ובאופן זה קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת, שתוכל ליטלם רק מקרקע זו, ולא יותר.
הַדְרָן עֲלָךְ נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה
