משנה
כפי שהתבאר בפרק הקודם, דמי כתובתה של בתולה הוא מאתים, ושל אלמנה או גרושה הוא מנה. משנתנו עוסקת במי שרוצה להוסיף על כתובת אשתו: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שבְּתוּלָה גּוֹבָה בכתובתה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה גובה מָנֶה, אִם רָצָה הבעל לְהוֹסִיף, אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף. נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל – את עיקר הכתובה, שזה מנה או מאתים, ואת תוספת הכתובה שכתב לה הבעל מרצונו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אם נתאלמנה או התגרשה מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. אבל אם התאלמנה או התגרשה מִן הָאֵירוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, ואינה גובה את תוספת הכתובה, כיון שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ תוספת זו אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ – על דעת שישאנה לבסוף, ומעתה שלא נשאה, לא היתה כוונתו להתחייב לה בתוספת זו.
גמרא
שנינו במשנה, 'אם רצה להוסיף, אפילו מאה מנה, מוסיף'. מדייקת הגמרא, 'רָצָה לִכְתּוֹב' לֹא קָתָנֵי – לא נקטה המשנה לשון 'רצה לכתוב', שמשמעותה התחייבות חדשה העומדת בפני עצמה, ללא שייכות למנה ומאתיים של הכתובה, אֶלָּא נקטה המשנה לשון 'רצה לְהוֹסִיף', שמשמעותה שהתחייבות זו היא תוספת על הקיים, ויש שייכות בין העיקר לבין התוספת, ודבר זה מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי אֵיבוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֵיבוּ, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, תְּנַאי כְּתוּבָּה – תוספת שהבעל מַתְּנֶה להוסיף לה בכתובתה, כִּכְתוּבָּה עצמה [דָּמֵי] – הוא נחשב, ומבארת הגמרא, נַפְקָא מִינָהּ – ויש משמעות לכך שדינו ככתובה לגבי דינים שונים [הגמרא מביאה את כל הדברים בקצרה, ולאחריהם יבאר הרי"ף את משמעותו של כל דין בפני עצמו], לְמוֹכֶרֶת, וּלְמוֹחֶלֶת, וּלְמוֹרֶדֶת, וּלְפוֹגֶמֶת, וּלְתוֹבַעַת, וּלְעוֹבֶרֶת עַל דָּת, לִשְׁבַח, וְלִשְׁבוּעָה, וְלִשְׁבִיעִית, וּלְכוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבָנָיו, וְלִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע, וּמִן הַזִּיבּוּרִית, וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם, וְלִכְתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.
עתה מבאר הרי"ף את כל הדינים שהזכירה הגמרא בדבריה: 'לְמוֹכֶרֶת', כֵּיצַד – מה נפקא מינה מכך שדין התוספת כדין הכתובה עצמה, שאם מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ אוֹ לְאַחֵר, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר רק את עִיקַּר כְּתוּבָּה מָכַרְתִּי, והיינו מנה או מאתיים שיש לה מתקנת חכמים, וְתוֹסֶפֶת כתובה לֹא מָכַרְתִּי, אֶלָּא אַף הַתּוֹסֶפֶת מָכְרָה. וכעין זה 'לְמוֹחֶלֶת', שֶׁאִם מָחֲלָה כְּתוּבָּתָהּ לבעלה, מָחֲלָה אַף הַתּוֹסֶפֶת.
'מוֹרֶדֶת' על בעלה [ולהלן יבואר עניינה], וְ'עוֹבֶרֶת עַל דָּת' [ועניינה יבואר להלן בפרק שביעי], אִבְּדוּ כְּתוּבָּתָן, וְכן איבדו את הַתּוֹסֶפֶת.
'וְהַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ', והיינו באופן שגירשה הבעל, וטוען שכבר פרע לה את כל דמי כתובתה, והיא טוענת שפרע לה רק חלק מדמי כתובתה, שדינה הוא שכדי לגבות את השאר צריכה היא להשבע שלא גבתה את כל הכתובה, הרי היא נִשְׁבַּעַת שבועה זו בֵּין עַל גביית הַכְּתוּבָּה עצמה, ובֵין על גביית הַתּוֹסֶפֶת.
'לִשְׁבַח', שֶׁאִם הוֹסִיף לָהּ – לאשתו, בכתובתה, קַרְקַע אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עֲבָדִים, שתקבל עם דמי כתובתה לאחר שתתגרש או תתאלמן, וְהִשְׁבִּיחוּ בעודה נשואה לו, כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבַח כְּתוּבָּה לַבַּעַל, כָּךְ שְׁבַח תּוֹסֶפֶת שייך לַבַּעַל. פֵּירוּשׁ אַחֲרִינָא – פירוש נוסף מהו 'שבח' זה, שאם לאחר שהתאלמנה או התגרשה באה האשה לגבות את כתובתה, ואין לבעל או ליורשיו נכסים המספיקים לגביית כתובתה, ובאה לגבות מלקוחות שקנו נכסים מבעלה קודם לכן, אֵין הָאִשָּׁה גּוֹבָה מִן הַשְּׁבַח שהשביחו הנכסים ביד הלקוחות, לֹא את הכְּתוּבָּה עצמה, וְלֹא תּוֹסֶפֶת כתובה, והראיה לדין זה, דְּגַרְסִינָן (פֶּרֶק) [בְּסוֹף] פרק יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה (בכורות נב.), הַבְּכוֹר, אף שאמרה תורה שיקבל פי שנים בירושת אביו, אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשְּׁבַח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת האב, וְלֹא בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – ואינו נוטל פי שנים בנכסים שהיו ראויים לבא לרשות האב, כגון חובות שעדיין לא גבה האב, וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ – וכן אין האשה גובה את כתובתה משבח שהשביחו הנכסים ברשות הלקוחות לאחר שקנו אותם מבעלה, וְאַקְשִׁינָן – והקשתה על כך הגמרא שם, וְהָא [-והרי] אָמַר שְׁמוּאֵל, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשְּׁבַח, ודין אשה הבאה לגבות כתובתה דומה לבעל חוב הבא לגבות את חובו. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, מִקּוּלֵי כְּתוּבָּה שָׁאנוּ כָּאן – דין זה הוא אחד מהקולות שהקילו חכמים בדיני כתובה, שלא תוכל האשה לגבות אותה אלא מנכסים שהיו ברשות הבעל, ולא ממה שהשביחו הלקוחות בעצמם.
'תּוֹבַעַת', היינו לגבי הדין ששנינו לעיל, שהתובעת כתובתה מהיורשים מפסידה את מזונותיה, לֹא שְׁנָא – אין חילוק בין התּוֹבַעַת את עיקר כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין, וְלֹא שְׁנָא – ואין חילוק בין התּוֹבַעַת תּוֹסֶפֶת כתובה, בשני האופנים אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.
'לִשְׁבוּעָה', כְּשֵׁם שֶׁאֵינָה נִפְרַעַת כְּתוּבָּתָהּ – אין האשה גובה כתובתה מיורשי בעלה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שלא נתן לה בחייו חפצים בדמי כתובתה, ושלא מכרה או מחלה לו את כתובתה, כָּךְ אֵינָהּ נִפְרַעַת את תּוֹסֶפֶת הכתובה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.
'לִשְׁבִיעִית', שֶׁאִם פָּגְמָה – גבתה חלק מכתובתה, וְזָקְפָה – והעמידה את שאר הכתובה כחוב שחייבים לה היורשים, נעשה דין הכתובה כדין כל הלואה, ואם עברה עליה שנת השמיטה, הרי היא מְשַׁמֶּטֶת הַכֹּל, [בֵּין] הַכְּתוּבָּה [בֵּין] הַתּוֹסֶפֶת.
