משנה ג: עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:
משנתנו ממשיכה בדיני קנינים, ומבארת את אופני קניית עבד כנעני:
עֶבֶד כְּנַעֲנִי, נִקְנָה לאדונו הישראלי בְּכֶסֶף שנותן האדון תמורתו, וּבִשְׁטָר שכותב עליו, וּבַחֲזָקָה – על ידי שמשמש את אדונו שימוש של עבדות. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ לצאת לחירות בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים – על ידי שאדם אחר נותן לאדונו כסף כדי שיוציאנו לחירות [אך העבד עצמו אינו יכול לקבל כסף כדי לפדות את עצמו, שהרי מיד כשיקבל את הכסף יזכה בו אדונו, כי 'מה שקנה עבד קנה רבו'], וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ – או על ידי שנותן לו אדונו שטר שחרור, אך אין אחר יכול לקבל מהאדון שטר שחרור עבור העבד, כיון ששחרור העבד נחשב כ'חובה' והפסד עבורו, שעל ידי שחרור זה נאסר בשפחה כנענית, ואין אדם יכול לעשות עבור חבירו פעולה הגורמת לו הפסד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, יוצא העבד לחירות בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ – על ידי שנותנים לו כסף בתנאי שלא יזכה בו רבו, וסוברים חכמים שמועיל תנאי זה, וכיון שהכסף שלו יכול העבד ליתנו לאדונו תמורת שחרורו, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אפילו על ידי אדם אחר, המקבל עבורו את שטר השחרור מהאדון, כיון שסוברים חכמים שזכות היא לעבד לצאת לחירות, שהרי בכך נעשה ישראל גמור, ויכול אדם לעשות עבור חבירו פעולה שהיא זכות לו, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים – באופן שזוכה בכסף כדי ליתנו לרבו בפדיונו, צריך שיהא זה כסף שקיבל מאנשים אחרים, על מנת שאין לאדון חלק בו, אבל כסף שהשיג העבד בכח עצמו, בין בעבודה ובין במציאה, הכל שייך לאדונו, ואינו יכול לפדות עצמו בו.
משנה ד: בְּהֵמָה גַסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וִהַדַּקָה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה:
משנה ד: בְּהֵמָה גַסָּה, כגון שור ופרה, נִקְנֵית בִּמְסִירָה, על ידי שהמוכר מוסר את הבהמה ליד הקונה, בחבל הכרוך בה וכדומה. וְהבהמה הַדַּקָה, כגון כבש או עז, נקנית בְּהַגְבָּהָה – על ידי שמגביה אותה שלשה טפחים מהקרקע, ואינה נקנית במשיכה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְהֵמָה דַקָּה אינה צריכה דווקא הגבהה, אלא נִקְנֵית אף בִּמְשִׁיכָה, כיון שקשה להגביהה מן הארץ.
