א. וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. (אישות, פ"י ה"ז)
ב. המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין, ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס ולא כתב לה כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב, והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת או גרשה כשהיא נערה כתובתה לאביה כמו שביארנו. (אישות, פ"י הי"א)
ג. דין תוספת כתובה כדין העיקר, לפיכך אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה תוספת כתובתה עם העיקר אין לה מזונות, ואם תבעה מקצת והניחה מקצת הרי זו כמי שתבעה מקצת העיקר והניחה מקצתו, וכל המוכרת או המוחלת סתם מכרה ומחלה התוספת עם העיקר ששניהם כתובה שמם בכל מקום. (אישות, פי"ח הכ"ח)
ד. ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה. (אישות, פי"ד ה"ט)
ה. אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין אין לה מזונות, וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והוא שתאמר לו פה תקנה חובך בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין בין שעשת בחיי בעלה בין שעשת לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות מן היורשים, אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות, ומשתתארס האלמנה אבדה מזונותיה. (אישות, פי"ח ה"א)
ו. כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה. וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית. (אישות, פט"ז ה"ג)
ז. אחת נשבעה ואחת לא נשבעה, זו שנשבעה בניה יורשין כתובתה תחלה והשאר חולקין אותו בשוה, וכל היורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ככל היורשין. (אישות, פי"ט ה"ט)
ח. תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. (אישות, פט"ז ה"ז)
ט. המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו. (מלוה ולוה, פי"א ה"א)
י. מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו, חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה, אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטילה. (זכיה ומתנה, פ"ח ה"י)
יא. כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין. (אישות, פ"י ה"ב)
יב. התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. (אישות, פי"ב ה"ח)
יג. הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה. (אישות, פ"י ה"י)
יד. אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו ואחר כך תנשא. תבעה אחר שבגרה נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר, וכן אם קידשה ביום הבגר נותנין לה שנים עשר חדש מיום הקידושין שהוא יום הבגר. קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה, וכן המארס את הבעולה נותנין לה שלשים יום מיום התביעה.
כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנין לו כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש ואם שלשים יום שלשים יום.
הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אף על פי שלא כנס, ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת אינו מעלה לה מזונות לאותו היום מפני שאינו יכול לכנוס, וכן אם חלה הוא או היא או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא. (אישות, פ"י הלכות יז-יט)
טו. האשה שפסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, היה בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה. (אישות, פי"ב הי"ג)
טז. היבם כיצד, בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל שנאמר וכהן כי יקנה נפש וזה עדיין לא קנאה, ובת כהן הזקוקה לישראל אסורה מפני יבמה שנאמר ושבה אל בית אבית כנעוריה פרט לשומרת יבם. (תרומות, פ"ח ה"ה)
יז. ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה. (תרומות, פ"ו ה"ג)
יח. המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, ואין ראוי לעשות כן. (אישות, פ"י הט"ז)
יט. מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה, ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה. (אישות, פ"ג הי"ט)
