משנה
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כשם שאמר רבי אליעזר [במשנה הקודמת] שגם אם הכניסה האשה מאה שפחות חייבת היא לעשות מלאכה בצמר, כדי שלא תהיה בטילה, אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, יוֹצִיא – יגרשנה וְיִתֵּן לה כְּתוּבָּה, לפי שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם – לידי שגעון.
גמרא
כפי שהתבאר במשנה לעיל, לדעת רבי אליעזר חייבת האשה לעשות מלאכה אפילו אם היא עשירה, כיון שהבטלה מביאה לידי זמה, ואילו במשנתנו אמר רבן שמעון בן גמליאל שהבעל חייב להניח לאשתו לעשות מלאכה, ואינו רשאי להדירה מלעשות מלאכה, לפי שהבטלה מביאה לידי שעמום. תמהה הגמרא על חילוק הטעמים, הלא דעת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ דעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, ומה החילוק שיש בין טעם של זמה לבין טעם של שעמום ושגעון. מתרצת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – יש חילוק לענין הדין בין שני הטעמים, באופן דְּמִיטַּלְלָא בְּגוּרַיְתָא קַיטְנְיָיתָא – שהיא משתעשעת ומשחקת עם גורי כלבים קטנים, אִי נָמֵי בְּנַרְדְּשִׁיר – וכן אם היא משחקת ב'שח', לְמַאן דְּאָמַר – דעת רבי אליעזר שהחשש הוא כיון שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה, הָא נַמִּי – גם במשחקים אלו מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה, וּלְמַאן דְּאָמַר – אבל לרבן שמעון מן גמלאיל שהחשש הוא כיון שהבטלה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם ושגעון, הָא – באופן זה אֵין מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם, כיון שהשעמום והשגעון באים רק כשאדם יושב בטל לגמרי ואינו עושה דבר אלא יושב ותוהה.
וּכְבָר אִפְּסִיקָא הִלְכְתָא – וכבר נפסקה ההלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּחָיֵישׁ לְזִימָּה, ולכן המדיר את אשתו מעשיית מלאכה, אף על פי שהיא יכולה להשתעשע במיני שחוק ולא להתבטל לגמרי, מכל מקום יוציא ויתן כתובה, וכן צריכה האשה לעשות מלאכה בדוקא, ואין די בכך שאינה יושבת בטילה אלא משתעשעת במיני שחוק.
משנה
אחד מחיובי הבעל לאשתו הוא חיוב 'עונה', ומשנתנו מבררת מהו שיעור החיוב המוטל על האדם, ואת דינו של המדיר את אשתו לענין זה: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שאוסר על עצמו בנדר את הנאת תשמישה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אם הדירה עד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת [-שבועיים], תמתין, אך אם הדירה לזמן ארוך יותר, חייב להוציאה בגט ולתת לה כתובה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אם הדירה שַׁבָּת אַחַת, תמתין, ואם הדירה יותר מכך, יוציא ויתן כתובה.
עתה מבארת המשנה שמכל מקום יש מקרים בהם רשאי האדם לבטל עונתו לזמן ארוך יותר, כאשר אינו עושה כן מחמת נדר, אלא מחמת לימודו או מלאכתו [ובגמרא יבואר מה החילוק ביניהם]: וְהַתַּלְמִידִים, הַיּוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נשותיהם, רשאים לצאת אפילו לזמן של שְׁלוֹשִׁים יוֹם. וְהַפּוֹעֲלִים יוצאים למלאכתם שלא ברשות, שַׁבָּת אַחַת – שבוע אחד.
עוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, הַטַּיָּילִין – אנשים שאינם טרודים במלאכה או בסחורה, עונתם בְּכָל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים, עונתם שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת – פעמיים בשבוע. הַחַמָּרִים – היוצאים עם חמוריהם לכפרים להביא תבואה אל השוק, עונתם פעם אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים – סוחרים ההולכים עם גמליהם למקומות רחוקים להביא סחורה, אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִין – המפליגים בספינותיהם למקומות רחוקים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
גמרא
שנינו במשנה, 'המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים שתי שבתות, ובית הלל אומרים שבת אחת'. מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, בֵּית שַׁמַּאי גַּמְרֵי – למדו את דינם מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה, שהיא טמאה שבועיים, ואסורה על בעלה. וּבֵית הִלֵּל גַּמְרֵי – למדו את דינם מִנִּדָּה, האסורה על בעלה שבעה ימים. ממשיכה הגמרא ומבררת, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – מה הוא טעם מחלוקתם, אם ללמוד מיולדת נקבה או מנדה. ומבארת הגמרא, מַר סָבַר – בית הלל סוברים, יַלְפִינָן מִידִי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידִי דִּשְׁכִיחַ – יש ללמוד את הדין של דבר המצוי, שכועס האדם על אשתו ומדירה, מדבר המצוי, והיינו טומאת נדה, שהיא מצויה. וּמַר סָבַר – ואילו בית שמאי סוברים, יַלְפִינָן מִידִי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ – יש ללמוד דבר שהוא גורם לו, והיינו נדר זה שהבעל הוא שהדיקה, מִמִּידִי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ – מדינו של דבר שהוא גורם לו, והיינו לידת נקבה, מה שאין כן טומאת נדה שאינה נגרמת מחמתו.
הגמרא מביאה עתה מחלוקת אמוראים בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל: אָמַר רַב, מַחֲלוֹקֶת בית שמאי ובית הלל היא בִּמְפָרֵשׁ – באופן שאמר בפירוש שהוא מדירה לשבוע אחד, שלדעת בית הלל יוציא ולדעת בית שמאי לא יוציא, אֲבָל המדירה בִּסְתָם, אין ממתינים לו אפילו שבוע אחד, אלא לדִּבְרֵי הַכֹּל יוֹצִיא מיד וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַף המדירה בִּסְתָם, נַמִּי – גם כן יַמְתִּין, שבוע אחד לבית הלל ושבועיים לבית שמאי, שֶׁמָּא בתוך אותו הזמן יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל.
