משנה
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ – האוסר על אשתו בנדר את ההנאה מנכסיו, ונמצא שאינה יכולה להיות ניזונת ממנו, אם השאיר את הנדר קיים עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, יַעֲמִיד פַּרְנָס – ימנה אדם שיפרנס אותה [ובגמרא יבואר כיצד יכול הוא לעשות כן בלי לעבור על הנדר], יָתֵר מִכָּאן – אבל אם השאיר את הנדר יותר משלשים יום, ולא התירו על ידי חכם, שלאחר זמן זה מתפרסם הדבר ויש בכך בזיון לאשה, יוֹצִיא – עליו לגרשה [אם היא רוצה בכך], וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל – אם היא אשת ישראל, שיכול להחזירה לאחר הגירושין, חֹדֶשׁ אֶחָד – אם קיים את הנדר אפילו חודש אחד או יותר, עד שני חודשים, יְקַיֵּם – אינו חייב להוציאה בגט, שְׁנַיִם – ואם קיימו חודשיים, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבְכֹהֶנֶת – ובאשת כהן, שלאחר שיגרשנה לא יוכל להחזירה עוד, אם הדירה שְׁנַיִם – שני חודשים או יותר, עד שלשה, יְקַיֵּים, ורק אם השאיר את הנדר שְׁלֹשָׁה חודשים, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעוֹם בְּאֶחָד מִכָּל הַפֵּרוֹת, אף על פי שלא נאסר עליה אלא אותו מין של פירות, ויכולה היא להתפרנס ממיני פירות אחרים, מכל מקום יוֹצִיא מיד וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל – אם היא אשת ישראל, שיכול להחזירה לאחר הגירושין, אם השהה את הנדר יוֹם אֶחָד, יְקַיֵּם, שְׁנַיִם – אך אם השהה את הנדר יומיים, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבְכֹהֶנֶת – אבל באשת כהן, שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה, שְׁנַיִם – אם היה הנדר יומיים, יְקַיֵּם, ורק אם השאיר את הנדר שְׁלֹשָׁה ימים, יוֹצִיא, וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּאֶחָד מִכָּל הַתַּכְשִׁיטִין, יוֹצִיא מיד וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּעֲנִיּוֹת – באשת עני, חיובו להוציאה הוא באופן שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָּה לנדר, ונאסרה להתקשט בתכשיט זה לעולם, אבל אם קצב את הנדר לזמן מסוים [ובגמרא יבואר מהו שיעור אותו זמן] אינו חייב להוציא. אבל בַּעֲשִׁירוֹת – באשת עשיר, שרגילה להשתמש בתכשיטים יותר, אם הדירה למשך שְׁלֹשִׁים יוֹם, חייב להוציאה, אך בפחות משלשים יום אינו חייב להוציאה.
גמרא
שנינו במשנה, 'המדיר את אשתו מליהנות לו' וכו'. תמהה הגמרא, וְכֵיוָן דִּמְשוּעְבָּד לָהּ – מאחר והבעל משועבד לאשתו, לתת לה מזונות מנכסיו, הֵיכִי מָצֵי מַדִּיר לָהּ – כיצד יכול הוא לאסור עליה את נכסיו בנדר, כָּל כְּמִינֵּיהּ לַמִּפְקַע שִׁעְבּוּדָהּ – וכי בכוחו להפקיע את שעבודה, וְהָתְּנַן – והרי כך שנינו במשנה, לגבי אופן הפוך, שאם אמרה האשה לבעלה קוֹנָם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְפִיךָ – ייאסר עליך כקרבן מה שאני עושה במלאכתי, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר, כיון שאין הנדר חל כלל, אַלְמָא – ומוכח ממשנה זו, דכֵּיוָן דִּמְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ – שמאחר והיא משועבדת לו למלאכתה, לָאו כָּל כְּמִינַּהּ לְמַפְקַע לֵיהּ לְשִׁעְבּוּדֵיהּ – אין בכוחה להפקיע על ידי נדר את שעבוד מעשי ידיה לבעלה, ואם כן הָכָא נַמִּי – גם כאן, לגבי בעל שהדיר את אשתו, לֹא כָּל כְּמִינֵּיהּ לְמַפְקַע לָהּ לְשִׁעְבּוּדֵהּ – אין בכוחו של הבעל להפקיע את שעבוד נכסיו למזונות אשתו.
מתרצת הגמרא, משנתנו עוסקת בְּאוֹמֵר לָהּ הבעל לאשתו, צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ לִמְזוֹנוֹתַיִךְ – טלי את מעשי ידיך לעצמך, ותפרנסי את עצמך מהם, וכיון שיש די במעשי ידיה לצורך מזונותיה, נמצא שאינו גורם לה הפסד, ולכך חל נדרו.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם כן, שיש די במעשי ידיה לצורך פרנסתה, פַּרְנָס לָמָּה לִי – מדוע אמרה המשנה שיעמיד לה פרנס, והרי יכולה היא להתפרנס ממעשי ידיה. מתרצת הגמרא, משנתנו עוסקת בְּאופן דְסַפְּקָא לָהּ בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים – שמעשי ידיה מספיקים לה לדברים הגדולים שהיא זקוקה להם, כגון לחם ויין ובשר, וְלֹא סַפְּקָא לָהּ בִּדְבָרִים קְטַנִּים – ואין מעשי ידיה מספיקים לה לדברים קטנים נוספים, שאמנם אינם מוכרחים כל כך, דַּהֲוַת רְגִילָה בְּהוּ בְּבֵי נָשָׁא – אבל היתה רגילה בהם בבית אביה, וַהֲוָה מְגַלְגְּלָא בַּהֲדֵיהּ – ועד עתה, שהיתה אוכלת משלו, הסכימה לוותר על דברים קטנים אלו, וְהַשְׁתָּא אָמְרָה לֵיהּ – אך כעת יכולה האשה לומר לו, עַד הָאִידָּנָא דְּלֹא אַדַּרְתַּן – עד עתה, שלא הדרת אותי מנכסיך, מָצִינָא לְגַלְגּוֹלֵי בַּהֲדָךְ – הייתי יכולה לגלגל ולהעביר איתך את חיי גם ללא דברים קטנים אלו, הַשְׁתָּא דְאַדַּרְתַּן – אך כעת שהדרת אותי, לֹא מָצִינָא לְגַלְגּוֹלֵי בַּהֲדָךְ – איני מסכימה לוותר על אותם דברים קטנים, ולכן עליו להעמיד עליהם פרנס שיתן לה אותם.
מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה האופן שבו הדירה רק עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, שאינו צריך לגרשה כיון שמעמיד פרנס, והרי גם אחר כך יכול להעמיד פרנס.
מתרצת הגמרא, יכולה האשה לומר, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם מעת הנדר, לֹא שַׁמְעֵי אִינְשֵׁי – אין הדבר נשמע ומתפרסם בין האנשים שאני ניזונת על ידי פרנס, וְלֹא זִילָא בִּי מִילְּתָא – ואין הדבר גורם לי זלזול, ולכן מוחלת היא על כך. אבל טְפֵי – יותר משלשים יום, שַׁמְעֵי אִינְשֵׁי – נשמע ומתפרסם הדבר בין האנשים, וְזִילָא מִילְּתָא – ויש בכך זלזול, ולכן יכולה היא לתבוע שיוציאנה בגט, ויתן לה כתובתה.
תמהה הגמרא, כיון שהדיר אותה הנאה מנכסיו, כיצד יכול הוא לתת לה את אותם דברים קטנים על ידי פרנס, וּפַרְנָס לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד – וכי אותו פרנס אינו עושה את שליחותו של הבעל, והרי כשם שאסור לבעל עצמו לפרנסה, כך אסור לו לפרנסה על ידי שליח. מתרצת הגמרא, מדובר כאן באופן שאין הבעל שולחו בפירוש לפרנס את אשתו, אלא בְּאוֹמֵר, כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד, ועל ידי זה יודעים האנשים שלאחר שיפרנסו את אשתו יתן להם הבעל את הוצאותיהם, אך אין זו שליחות ממש של הבעל, ולכן אינו נחשב בכך כמי שעובר על הנדר.
