הגמרא מביאה ספק נוסף בענין נכסי מלוג: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע של נכסי מלוג, לְענין אכילת פֵירוֹת על ידי הלוקח, מַהוּ – מה דין המכירה, כלומר, אף שאת גוף הקרקע, השייך לאשה, ודאי אין הבעל יכול למכור, האם יכול הוא למכור את זכותו באכילת הפירות של נכסים אלו. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים שחלה מכירתו, דמַאי דְּקָנֵי אַקְנֵי לֵיהּ – מה ש'קנה' הבעל עצמו, והיינו זכות אכילת הפירות שזכה בה בשעה שנשא את אשתו, הקנה זאת ללוקח, וכשם שיכול הבעל לאכול את הפירות יכול הוא למוכרם. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שאין הדבר כן, דכִּי תַּקִּינוּ רַבָּנָן – מה שתקנו חכמים שהבעל יקבל את הפירות של נכסי מלוג, היינו מִשּׁוּם רֶוַח בֵּיתָא – כדי שיהיו פירות מצויים בבית ברווח, ויש בכך תועלת גם לאשה, אֲבָל לְזַבּוּנֵי לֹא – אך לא תיקנו לו חכמים זכות זו לענין זה שיוכל למכור את הזכות עצמה לאחרים.
מביאה בזה הגמרא מחלוקת בין האמוראים בשם רבא: יְהוּדָה בַּר מָרֵימַר, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא אָמַר, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, והועילה מכירתו. רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, ולא חלה מכירתו.
הגמרא מסיקה שלדברי הכל לא חלה מכירתו, ומבארת מדוע היו שסברו שדעת רבא אינה כן: אָמַר רַב פָּפָּא, הָא דִּיהוּדָה בַּר מָרֵימַר – דין זה שאמר יהודה בר מרימר בשם רבא, לָאו בְּפֵרוּשׁ אִיתְּמַר – לא שמע כן מרבא בפירוש, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר – הבין זאת יהודה בר מרימר מהנהגה מסוימת שראה אצל רבא, וסבר שזהו פירושה, ומביאה הגמרא את המעשה, דְהַהִיא אִתְּתָא דְּעַיְּילָא לֵיהּ לְגַבְרָא תַּרְתֵּי אַמְהָתָא – מעשה באשה שהכניסה לבעלה, בתורת נכסי מלוג, שתי שפחות, אָזַל גַּבְרָא נְסַב אִתְּתָא אַחֲרִיתִי – הלך אותו אדם ונשא אשה שניה, עַיֵּיל לַהּ חֲדָא מִינַּיְיהוּ – ונתן לאשתו השניה את אחת מהשפחות של אשתו הראשונה, אַתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באה האשה הראשונה לדין לפני רבא, צָוְוחָא וְלֹא אַשְׁגַּח בָּהּ – צווחה אותה אשה לפני רבא ולא השגיח בה, מַאן דְּחָזָא – ויהודה בר מניומי שראה זאת סָבַר, שטעמו של רבא הוא כיון שמַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וכשם שיכול הוא למכור את פירות נכסי המלוג לאדם זר, יכול הוא ליתנם במתנה לאשתו השניה, וְלֹא הִיא – אך אין הדבר כן, אלא הטעם שלא השגיח בה, כיון שבאמת הטעם שנתנו חכמים את נכסי המלוג לבעל מִשּׁוּם רֶוַח בֵּיתָא הוּא, וכפי שאמר רב פפי בשם רבא, וְהָא קָא רָוַח – ובמקרה זה הרי יש רווח בבית, דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי – שהרי יש את השפחה האחרת, שעושה גם היא את צרכי הבית.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא, בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע של נכסי מלוג לְפֵירוֹת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם של דין זה, אַבַּיֵּי אָמַר, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תַּכְסִיף – שמא תתקלקל השדה, כלומר, שמא הלוקח שקנה מהבעל את זכות אכילת הפירות לא יקפיד על זיבול ותיקון הקרקע, כיון שהוא חושש שמא תמות האשה או יגרשנה בעלה ויוציאוהו מהקרקע, ומתוך כך תתקלקל השדה [אבל כשהבעל עצמו אוכל את הפירות אין לחשוש לכך, כיון שהוא יודע שאם תמות אשתו בחייו, יירשנה, ולכן הוא מקפיד לשמור על הנכסים כראוי]. רָבָא אָמַר, הטעם שאין הבעל יכול למכור את נכסי המלוג לענין אכילת פירותיהם, מִשּׁוּם רֶוַח בֵּיתָא, שתקנו חכמים אכילת פירות לבעל כדי שיהיה בבית מזון ברווח, ולכן אינו יכול למכור את הקרקע לפירותיה [והגם שיכול הוא למכור את הפירות של כל שנה ושנה לאחר גדילתם, היינו כיון שעל ידי שמרויח ממון חדש בכל שנה ושנה משתמש הוא בו לצורכי הבית, ויש על ידי זה רווח בבית. אבל כשמוכר בפעם אחת את כל הפירות של השנים הבאות, ומקבל את כל הממון בבת אחת ומוציאו, אין רווח בבית מכאן ואילך (רא"ש)]. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – האופן שבו יהיה חילוק בין הטעמים, באַרְעָא דְּמִקָּרְבָא לְמָתָא – כאשר הקרקע קרובה לעיר, ויכול הבעל להשגיח שהלוקח את הפירות לא יקלקל את הקרקע, אִי נַמִּי – וכן באופן נוסף, כאשר הבַּעַל עצמו אָרִיס הוּא, ועובד בקרקע של אשתו, שאף שמכר את הפירות לאדם אחר, מכל מקום כיון שהוא עצמו אריס ועובד באותה קרקע, ישמרנה שלא תתקלקל, ובשני אופנים אלו לדעת אביי רשאי הוא למכור את הקרקע לפירות, כיון שאין חשש קלקול, מאחר והבעל משגיח על כך, ולדעת רבא גם באופן זה אין לבעל למכור את הקרקע לפירות, כיון שאין מכך רווח בבית. אִי נַמִּי – אופן נוסף שיהיה בו חילוק בין הטעמים, באופן שהבעל קיבל מהקונה זוּזֵי – מעות מזומנים, וְקָעָבֵיד בְּהוּ עִסְקָא – והוא עושה בהם עסקים ומרויח כסף, שבאופן זה לדעת אביי אין לו למכור, כיון שעדיין קיים החשש שמא הלוקח יקלקל את הקרקע, ואילו לדעת רבא רשאי למכור, כיון שיש רווח בבית מחמת העסקים שעושה הבעל באותם מעות שקיבל. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא – וההלכה היא כרבא בנידון זה, שהטעם הוא משום רווח הבית, ולכן גם אם השדה קרובה לעיר, או שהבעל אריס בה, אינו רשאי למכור, אך אם יעסוק בסחורה במעות שיקבל ויהיה מכך רווח בבית, רשאי למכור.
