הרי"ף מבאר עתה שיש חילוק בין תפיסת מטלטלין לבין תפיסת שטרות: וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לומר, דְּהָא דְּאַצְרְכַהּ רַב נַחְמָן לְאָתוֹיֵי סָהֲדֵי דְּמֵחַיִּים תָּפְסָה לֵיהּ – מה שהצריך רב נחמן לאותה אשה להביא עדים על כך שתפסה את השטרות בחיי האב, בְּמָלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי בִּלְחוֹד הוּא דְּדָיְינִין הָכֵי – רק לגבי תפיסת שטרות יש לומר כן, וְלֹא גַּמְרִינָן מִינֵּיהּ לְמִידִי אַחֲרִינָא – ואין ללמוד מדין זה לאופן שתפס הבעל חוב חפץ אחר, וטעם החילוק, מִשּׁוּם דִּמְלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי לֹא יָכְלָה לְמֵימַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי – כיון שלגבי שטרות חוב אלו אין האשה יכולה לטעון שקנתה אותם מהאב או מהיורשים, דְּאִי אָמְרָה – כיון שאם תטען לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אַמְרִינָן לָהּ – נאמר לה אַחְוִי שְׁטָרִיךְ – הראי את שטר המכירה על קניית שטרות החוב, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובלת בידינו הלכה זו, שאֵין אוֹתִיּוֹת [-שטרות חוב] נִקְנוֹת בִּמְסִירָה לבד, אלא יש צורך בכתיבת שטר מכירה על שטר החוב, הִילְכָּךְ – ולכן במקרה זה, שלא היתה נאמנת לטעון שקנתה את השטרות, אלא טענתה היא רק שתפסה את השטרות בחיי האב בתורת משכון, צְרִיכָה היא עֵדִים על כך דִּתְבַעוּהַּ מִינָהּ מֵחַיִּים – שתבעו ממנה בחיי האב שתחזיר את השטרות, וְלֹא יְהַבָה לְהוּ נִיהֲלַיְיהוּ – ולא הסכימה להחזיר להם את השטרות, אֲבָל מִידִי אַחֲרִינָא – אבל אם היתה התפיסה על חפץ אחר, דְּיָכִיל לְמֵימַר לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי – שיכול המחזיק לטעון שקנאו מהאב או מהיורשים, וּמְהֵימָן – והיה נאמן בטענה זו, שהרי חזקה היא שכל דבר שנמצא תחת יד האדם הרי הוא שלו, כִּי אָמַר מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לֵיהּ – גם כשאינו טוען שקנאו, אלא שתפסו בחיי האב תמורת חוב שהאב חייב לו, מְהֵימָן – נאמן הוא בטענתו, כִּדְכָתִיבְנָא לְעֵיל בְּהַהוּא בַּקְרָא – וכמו שכתבנו לעיל במעשה של רועה הבקר של היתומים, שיכול הבעל חוב לטעון שתפסו בחיי האב כיון שהיה נאמן לומר שלקוח הוא בידו, ומסיים הרי"ף ומוכיח את חילוקו בין תפיסת שטרות לבין תפיסת שאר מטלטלין, וְהָא רַב נַחְמָן גוּפֵיהּ – והרי רב נחמן עצמו הוּא דְּאָמַר בְּהַהוּא בַּקְרָא דְּיַתְמֵי, שתפס בעל חוב של אביהם את אחד השוורים ממנו, [דְּבַּקְרָא] צָרִיךְ לְאָתוֹיֵי רְאָיָה – שהרועה הוא שצריך להביא ראיה לדבריו, דִּלְאַחַר מִיתָה תַּפְסֵיהּ מִינֵּיהּ בַּעַל חוֹב, ואם לא יביא ראיה לכך יהיה הבעל חוב נאמן לטעון שתפס את השור בחיי האב, במיגו שהיה טוען שקנה את השור מהאב או מהיורשים, וְרב נחמן עצמו הוּא דְּאָמַר בְּמָלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי דְּבַעַל חוֹב צָרִיךְ לְאַיְתּוּיֵי רְאָיָה דְּמֵחַיִּים תָּפַס – שהבעל חוב צריך להביא ראיה לכך שתפס את השטרות בחיי האב, ואם אינו מביא ראיה, אינו נאמן, דְּשַׁמְעַת מִינַּהּ דְּשָׁאנֵי דִּינָא דִּמְלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי מִשְּׁאָר מִילֵּי – ומוכח מכך שיש חילוק בין תפיסת שטרות לבין תפיסת שאר מטלטלין, והיינו כפי שהתבאר, שלגבי סתם מטלטלין יש לתופס מגו שהיה יכול לטעון שקנאם, ולכן הוא נאמן גם בכך שתפסם בחיי האב. אבל בשטרות, שאין המחזיק בהם יכול לטעון שקנאם, עליו להביא ראיה בעדים שתפסם בחיי האב.
מוסיף הרי"ף ומוכיח את דבריו: וּבְפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (בבא בתרא לו.) נַמִּי אַמְרִינָן – גם כן הביאה הגמרא מעשה דומה, הַנְהוּ עִיזֵּי דְּאָכְלָן חוּשְׁלֵי בִּנְהַרְדָּעָא – בעיזים שאכלו שעורים קלופים של אדם אחר בעיר נהרדעא, אֲתָא מָרֵי דְּחוּשְׁלָא – בא הבעלים של השעורים, וכשראה שהזיקוהו העיזים, תָּפִיס בְּהוּ – תפס את העיזים עצמם כדי להכריח את בעליהם לשלם לו את דמי השעורים, וְקָא טָעִין טוּבָא – והיה טוען שאכלו העיזים כמות גדולה של שעורים, ותבע מבעל העיזים שישלם לו תמורתם. אָמַר אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל – אמר אביו של שמואל [ושמו היה אבא] בהלכה זו, יָכוֹל בעל השעורים לִטְעֹן שאכלו העיזים משעוריו עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן – עד כדי שווי העיזים עצמם, דמתוך שיכול לטעון שקנה את העיזים, נאמן הוא לטעון שאכלו משעוריו, ולתבוע מבעל העיזים את דמי השעורים.
תמהה הגמרא, כיצד היה נאמן בעל השעורים לטעון שהעיזים לקוחות בידו, וַהרי אף שהם כעת ברשותו, הָאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הַגּוֹדְרוֹת – בעלי חיים, העשויים להלך מעצמם ממקום למקום, אֵין לָהֶן חֲזָקָה – אין התפיסה בהם מהווה ראיה שהם של התופס בהם, מאחר ויתכן שהם הלכו מעצמם לרשותו. מתרצת הגמרא, שָׁאנֵי עִיזֵּי – שונה הוא דינם של העיזים הללו משאר בעלי חיים, דִּמְסִירָן לְרוֹעֶה – כיון שהן מסורות תמיד לרועה השומר עליהן, ואינן יכולות להלך מעצמן לרשות אדם אחר, וכיון שעתה הן ברשות אדם אחר, שהוא בעל השעורים, נאמן הוא לטעון שקנאם, ומתוך כך נאמן הוא אף לטעון שאכלו משעוריו בשיעור שהוא כדי שוויין. מסיים הרי"ף את ראייתו, לְמֵימְרָא – ומוכח מכך, דְּכָל הֵיכָא דְּיָכִיל לְמֵימַר – שבכל מקום שיכול האדם לטעון על המטלטלין שבידו טענת לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, יָכוֹל לְמֵימַר בְּחוֹב דִידִי תְּפַשְׂתֵּיהּ – נאמן לומר גם שתפס את המטלטלין בחובו, כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן בְּבַקְרָא דְּיַתְמֵי – וכפי שפסק רב נחמן לגבי רועה הבקר של היתומים, שכיון שאותו אדם שתפס את השור מרשותו היה יכול לטעון שקנה את השור, נאמן גם לומר שתפסו בחובו.
מוסיף הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא לָן נַמִּי – וגם מסתבר לומר דְּהַאי מָלוֹגָא דִּשְׁטָרֵי בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן הוּא דְּתַפְסַהּ לֵיהּ – שאת אותו תיק של שטרות שביקשה האשה לתפוס מהיתומים, היינו רק בתורת משכון על החוב של אביהם, אֲבָל לְעִנְיַן מִיגְבָּא בְּהוּ לָא מְהַנְיָא לָהּ תְּפִיסָה וְלֹא כְּלוּם – אך אין תפיסתה מועילה לענין זה שתוכל לגבות את חובה ממש מאותם שטרות, בֵּין אם תפסה מֵחַיִּים של האב, בֵּין לְאַחַר מִיתָה, כיון דְאֵין אוֹתִיּוֹת [-שטרות חוב] נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, אלא רק בכתיבת שטר מכירה על שטר החוב, וכאן הרי לא היה בידה שטר מכירה על אותם שטרות, שהרי גם לדבריה לא קנתה אותם מאבי היתומים אלא רק תפסה אותם בחובה, ובודאי התכוונה לתופסם רק בתורת משכון.
