אָמַר אֲמֵימַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חָמָא, הַאי מַאן דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ – מי שיש עליו חיוב של כְּתוּבַת אִשָּׁה, וּבַעַל חוֹב, וְאִית לֵיהּ אַרְעָא וְאִית לֵיהּ זוּזֵי – ויש לו קרקע וכן יש לו מעות, פֵּירוּשׁ, וְלֵיכָּא חַד מִינַּיְיהוּ דְּקָדִים – ואין אחד מהם שקדם לחבירו בשעבודו, וכְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא אשה והשתעבד לה כתובתה, וְלָוָה מעות מחבירו, [וְאַחַר כָּךְ קָנָה] קרקע, ונמצא שבשעת קניית הקרקע חל עליה שעבוד שניהם בשוה, ושניהם רוצים לגבות מעות ולא קרקע, הדין הוא שלְבַעַל חוֹב מְסַלְּקִינָן בְּזוּזֵי – צריך אותו אדם לשלם את חובו לבעל חוב במעות, ולְאִשָּׁה [לָא מְסַלְּקִינָן לָהּ בְּזוּזֵי, אֶלָּא] בְּאַרְעָא – פורע את חובו לאשה בקרקע, הַאי כְּדִינֵיהּ – זה כדינו, כלומר, הבעל חוב מקבל מעות, כראוי לו, שהרי הוא הִלְוָה מעות ומן הדין שיקבל מעות בפרעון חובו, וְהַאי כְּדִינֵיהּ – והאשה כדינה, שהרי כשנישאה סמכה דעתה על הקרקע המשועבדת לדמי כתובתה שאין הבעל יכול לסלק את שעבודה [ולא סמכה על המעות, שיכול הבעל להוציאם בהוצאה], ולכן מקבלת היא קרקע, כראוי לה.
דין נוסף, וְאִי לֵיכָּא אֶלָּא אַרְעָא – ואם אין לאותו אדם מעות כלל, אלא רק קרקע, וְלֹא חָזְיָא אֶלָּא לְחַד – ואין בשווי הקרקע אלא כדי פרעון אחד מהחובות, או למלוה או לאשה, לְבַעַל חוֹב יָהֲבִינַן [לֵיהּ] – נותנים את הקרקע לבעל חוב, לְאִשָּׁה לָא יָהֲבִינַן [לָהּ] – ואין נותנים את הקרקע לאשה, אלא יישאר חיוב כתובתה חוב המוטל על הבעל, עד שיהיו לו מעות או נכסים לפרוע לה את דמי כתובתה. והטעם לכך, כיון שלגבי המלוה יש חשש שאם לא יקבל המלוה את מעותיו תחילה, תִּנָעֵל הדלת בפני הַלּוֹוִים, שיימנעו בני אדם מלהלוות מעות מחשש שלא יקבלו את כספם, אבל לגבי האשה אין חשש אם יידחה פרעון כתובתה לזמן מאוחר יותר, כיון דְּיוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, האִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא, ולא תימנע מחמת שפרעון כתובתה נדחה לאחר פרעון חובותיו של בעלה.
מוסיף הרי"ף, שַׁמְעִינָן מֵהָא דַּאֲמֵימַר – יש לנו ללמוד מדין זה שאמר אמימר, דְּכָל הֵיכָא דְכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ – שבכל מקום שהבעל חוב והאשה שוים בשעבודם, וְלֵיכָּא דִּינָא דִּקְדִימָה לְחַד מִינַּיְיהוּ – ואין דין קדימה לאחד מהם, כְּגוֹן מְטַּלְטְלֵי בַּזְּמַן הַזֶּה, שתיקנו הגאונים שהם משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה לאחר מיתת החייב עצמו, וגובים אותם מיורשיו, וְלֵיכָּא אֶלָּא שִׁיעוּרָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ – ואין במטלטלין אלו אלא כדי לפרוע אחד מהחובות, ולא את שניהם, לְבַעַל חוֹב יָהֲבִינַן – משלמים מהם את חובו של המלוה, לְאִשָּׁה לָא יָהֲבִינַן – ולא את כתובת האשה, וכטעם שאמר אמימר, דְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא, אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא. וְהָכֵין שָׁדַר – וכך שלח רַב הַאי גָּאוֹן בתשובתו לְמַר אַבְרָהָם קַבַּסִי זַצַ"ל.
אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב חָמָא, וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא – האם נכון הדבר, שכך אמרתם בשם רבא, הַאי מַאן דְּמַסְּקִי בֵּיהּ זוּזֵי – אדם שנושים בו ממון, וְאִית לֵיהּ אַרְעָא – ויש לו קרקעות בלבד, ואין לו מעות, וְאָמַר לֵיהּ – ואומר הַלּוֹוֶה לַמַּלְוֶה, זִיל שְׁקוֹל מֵאַרְעָא – לך וקח את דמי חובך מהקרקע, דאַמְרִינָן לֵיהּ – שאנו אומרים לו ללווה, זִיל זַבִּין אַתְּ וְאַיְיתִי הַב לִי – לך אתה ותמכור את הקרקע, ותשלם את חובך במעות ממש, ותמה על כך רב פפא, שהרי המלוה סומך בעת ההלואה על כך שיש ללוה קרקע, ואם לא יהיו לו מעות יגבה את הקרקע, ומדוע אנו מחייבים את הלוה למכור בעצמו את הקרקע. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חמא, לֹא – אין שמועה זו נכונה, ולא אמרתי כך בשם רבא, אך הסביר לו את המקור לטעות, הַהוּא דִּשְׁמִיעַ לָךְ – אותו מעשה ששמעת, שכך הורה בו רבא, תּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הֲוָה – היה זה אדם שיש לו מעות לשלם את חובו, אך טען שאינם שלו ותלה את המצאותם בידו בכך שגוי הפקידם בידו, אך לא היתה זו אמת, וכיון שהוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לטעון שאין לו מעות, לְפִיכָךְ עָשׂוּ לוֹ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, וחייבוהו למכור את קרקעותיו ולשלם למלוה מעות ממש.
אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב כַּהֲנָא, לְדִידָךְ דַּאֲמַרְתְּ – לשיטתך, שאתה אומר שפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה היא המוטלת על הלווה [שנאמר (ויקרא יט לו) 'וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם', ודרשו מכך חכמים שציותה התורה על האדם שיהיה 'הן' שלו צדק, כלומר, שיאמת ויקיים את דבריו], אך אין נכסיו של הלוה משועבדים להלואה זו, ונמצא שאי אפשר לגבותם ממנו בעל כרחו, אלא רק מצוה היא המוטלת עליו לשלם את חובו, אם אָמַר הלווה, לֹא נִיחָא לִי לְמֶעְבַּד מִצְוָה – איני רוצה לקיים מצוה זו, מַאי – מה ניתן לעשות כדי לחייבו לשלם את הלוואתו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב כהנא, תָּנִּינָא – למדנו בברייתא את התשובה לשאלה זו, וכך שנינו בה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שלוקה האדם שלשים ותשע מלקות על עבירה שעבר, בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שאין האדם רוצה לקיימם, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה סוּכָּה, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, או שאומר לו (עשה) שיטול לוּלָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל, מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, או עד שיקיים את המצוה, ואף כאן מכים את הלווה על כך שאינו מקיים מצוה זו, עד שיפרע את חובו בעל כרחו.
