גמרא
שנינו במשנה שאם הוציאה האשה 'שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת וְגֵט אחד, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתוּבָּה אַחַת'. מדייקת הגמרא, מכך שלא אמרה המשנה באיזו משתי הכתובות היא גובה, משמע, דאִי בָּעֲיָא בְּהַאי גַּבְיָא – אם רצונה, תגבה בזו, אִי בָּעֲיָא בְּהַאי גַּבְיָא – ואם רצונה תגבה באחרת, ואף על פי שבכל אחת מהן כתוב זמן אחר, ואם רצונה בכך יכולה היא לגבות בשטר המוקדם, ומרויחה בכך שגובה גם מלקוחות שקנו קרקעות מבעלה בין זמן כתיבת הכתובה הראשונה לזמן כתיבת הכתובה השניה, לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – האם נאמר שיש מכך קושיא על דברי רב נחמן בענין דומה, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, שְׁנֵי שְׁטָרוֹת מכירת קרקע, הַיּוֹצְאִין בְּזֶה אַחַר זֶה – הכתובים שניהם על אותו חוב או על אותה מכירת קרקע, וזמנו של האחד קודם לזמנו של השני, בִּיטֵּל השטר השֵׁנִי אֶת השטר הָרִאשׁוֹן, שאילו לא היה הראשון בטל ומחל המלוה או הקונה על השעבוד שיצר השטר הראשון, לא היו כותבים שטר שני, ואם כן גם כאן היה ראוי לומר שתגבה רק בכתובה האחרונה, ולא בראשונה.
מתרצת הגמרא, אין ממשנתנו קושיא על דברי רב נחמן, והטעם לכך, וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ – וכי לא נאמרה מימרא זו על דברי רב נחמן, והרי כך אָמַר רַב פָּפָּא, וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן, דְּאִי אוֹסִיף בֵּיהּ דִּיקְלָא – שאם בשטר השני הוסיף תוספת מסוימת, ואפילו קטנה, כגון שהוסיף דקל אחד שלא היה כתוב בשטר הראשון, אין השטר הראשון בטל, כיון שמוכח מכך דלְתוֹסֶפֶת כַּתְבֵיהּ – שכתב את השטר השני רק כדי להוסיף את אותו דקל, וְשִׁעְבּוּדָא דְּקַמָּא קָאֵים – ושעבודו של השטר הראשון עדיין קיים, ולא מחל עליו. ואם כן הָכָא נַמִּי – גם כאן, בנידון של משנתנו, מדובר בִּדְאוֹסִיף לָהּ – שבשטר הכתובה השני הוסיף הבעל לאשתו תוספת מסוימת שלא היתה בשטר הכתובה הראשון, ולכן אין השטר הראשון בטל, ויכולה לגבות באיזו מהן שתרצה [ויתכן שתעדיף לגבות בשטר הראשון, על אף שאין בו את אותה תוספת שבשטר השני, כיון שאין לבעל נכסים, והלקוחות שקנו את נכסיו עשו זאת לאחר כתיבת השטר הראשון וקודם כתיבת השטר השני, ונמצא שבשטר השני, שיש בו תוספת, אינה יכולה לגבות מלקוחות, ומוטב לה לגבות מהלקוחות בשטר הראשון, ללא התוספת].
גָּרְסִינָן לעיל בְּפֶרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה (מג:), אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, הוֹצִיאָה עָלָיו האשה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, אַחַת [-הראשונה] שֶׁל מָאתַיִם, וְאַחַת [-והשניה] שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אָמַר רַב הוּנָא, אם בָּאת לִגְבּוֹת מָאתַיִם, גּוֹבָה מִזְּמַן השטר הרִאשׁוֹן, ואם באה לגבות שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, גּוֹבָה מִזְּמַן שֵׁנִי, וְאַמְרִינָן – ושאלה על כך הגמרא, חֲמֵשׁ מֵאוֹת מַאי טַעְמָא לֹא גַּבְיָא – והרי מה הטעם לכך שאינה גובה חמש מאות, כסכום הכתוב בשתי הכתובות יחד, הרי הטעם לכך הוא דְּכֵיוָן דְּלֹא כָּתַב לָהּ בכתובה השניה לשון 'אוֹסִיפַת לָךְ תְּלַת מֵאָה אַמָּאתַיִם' – הוספתי לך שלש מאות על המאתים הראשונים, אנו מפרשים דהֲכִי קָאֲמַר לָהּ – שכך כוונתו לומר לה בכתיבת הכתובה השניה, אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן גָּבִית – אם תגבי מהזמן הכתוב בשטר הראשון, גְּבִי רק מָאתַיִם, ככתוב בו, וְאִי מִזְּמַן שֵׁנִי גָּבִית, גְּבִי תְּלַת מֵאָה – תגבי שלש מאות, וּמִדְּלֹא כָּתַב לָהּ נַמִּי – ומכך שגם לא כתב לה 'אוֹסִיפַת לָךְ מֵאָה אַמָּאתַיִם' – הוספתי לך מאה על המאתים הראשונים, שאם היה כותב כן היתה כוונתו שתגבה מאתים בשטר הראשון מהזמן הראשון, ומאה בשטר השני מהזמן השני, אַחוֹלֵי אַחִילְתָּא לְשִׁעְבּוּדָא קַמָּא – אנו אומרים שמחלה לגמרי על שעבוד השטר הראשון, לענין זה שאם תרצה לגבות בשטר השני, תגבה את כל השלש מאות רק מהזמן השני, הִלְכָּךְ כִּי גָּבְיָא תְּלַת מֵאָה – ולכן אם היא רוצה לגבות שלש מאות, גַּבְיָא – גובה את כל השלש מאות רק מִזְּמַן שֵׁנִי.
שנינו במשנה, 'כתובה וגט ומיתה, אינה גובה אלא כתובה אחת'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הוציאה האשה גֵּט, וכְּתוּבָּה, וּמִיתָה – ועדים על מיתת בעלה, וכיון שלאחר שהתגרשה חזר בעלה ונשאה, תובעת היא שתי כתובות, אחת על הגירושין הראשונים, ואחת על התאלמנותה כעת, הדין הוא כך, אִם זמנו של הגֵּט קוֹדֵם לַכְּתוּבָּה, הרי זו ראיה שלאחר שגירשה כתב לה כתובה נוספת, מלבד הכתובה שהתחייב לה כשגירשה, וגּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, אחת על הגירושין ואחת על מיתת בעלה. וְאִם כְּתוּבָּה קָדְמָה לְגֵט, נמצא שכשחזר ונשאה אחרי הגירושין לא כתב לה כתובה נוספת, ולכן אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתוּבָּה אַחַת, והטעם לכך שגובה כתובה אחת אף שהיתה נשואה לו פעמיים, כיון שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ קודם ששילם לה דמי כתובתה, אין כוונתו להתחייב לה כתובה חדשה, אלא עַל מְנַת כְּתוּבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ.
וְהַנֵּי מִילֵּי כְּשֶׁהֶחֱזִירָהּ סְתָמָא – אמנם דין זה הוא רק באופן שחזר ונשאה סתם, ללא כתיבת כתובה חדשה, אֲבָל אִי כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה אַחֲרִיתִי – אבל אם כתב לה כתובה אחרת, כשחזר ונשאה, גָּבְיָא תַּרְוַיְיהוּ – הרי היא גובה את שתי הכתובות, כִּדְקָתָּנֵי רֵישָׁא – וכפי ששנינו בפירוש בתחילת המשנה, הוציאה שְׁנֵי גִּיטִּין וּשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת.
שנינו במשנה, קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו, כְּתוּבָּתָהּ קַיֶּימֶת שעל מנת כן קיימה כוּ'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שלאחר שהגדיל הקטן כתובתה קיימת, אֶלָּא לגבי מָנֶה או מָאתַיִם, שזהו עיקר כתובה שתיקנו חכמים, מאתים לבתולה, ומנה לאלמנה או גרושה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה שכתב לה בקטנותו, אֵין לָהּ.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב הוּנָא, חִידְּשׁוּ – אם הקטן שהגדיל או הגר שהתגייר כתבו כתובה חדשה, והוסיף בה תוספת כתובה שלא היתה בכתובה הישנה, נוֹטְלִין נשותיהן מַה שֶּׁחִידְּשׁוּ, אבל אם לֹא חִידְּשׁוּ, אף על פי שבכתובה הישנה היתה כתובה תוספת, מכל מקום בְּתוּלָה גּוֹבָה רק מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה רק מָנֶה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת, לֹא – אינה גובה, וכדברי רב הונא.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ
