כפי שהתבאר לעיל, פוסק הרי"ף שאם גבה בעל חוב מאוחר לפני בעל חוב מוקדם, וכשבא הבעל חוב המוקדם לגבות אין נכסים אחרים ללוה, מוציאים מהמאוחר את מה שגבה, ונותנים למוקדם. מוסיף הרי"ף תנאי בדין זה: וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מוציאים מידו, הוא דוקא בִּמְקַרְקְעֵי – בקרקעות, שעיקר השעבוד מוטל עליהן, ויש בהן סדר גביה לפי זמני ההתחייבויות, אֲבָל בְּמִטַּלְטְלִי – אך לגבי גביית מטלטלין, מַה שֶּׁגָּבָה הבעל חוב המאוחר, גָּבָה, ואין מוציאים מידו, דְּלֵית בְּהוֹן דִּין קְדִימָה – כיון שאין במטלטלין דין קדימה, והטעם לכך, מִשּׁוּם דְּלֵית לְהוּ קָלָא – כיון שאין קול לשעבוד מטלטלין, ולכן לא חל עליהם שעבוד כלל, ויכול הלוה גם למוכרם או ליתנם במתנה, וממילא גם אם גבאם בעל חוב מאוחר, אינו גרוע מקונה או מקבל מתנה, שאין מוציאים מידו. והמקור לכך שאין קול לשעבוד מטלטלין, דְּאָמַר רָבָא, אם עָשָׂה הלוה את עַבְדּוֹ הכנעני אַפּוֹתִּיקֵי, כלומר, שהתנה עם המלוה שיגבה את חובו מהעבד [ו'אפותיקי' הוא קיצור של המילים "אַפֹּה תְּהֵא קָאִי', כלומר, כאן תהא עומד, שגביית החוב תהיה מכאן], וּמְכָרוֹ הלוה לאדם אחר, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, ומוציאו מיד הקונה. אבל אם עשה הלוה את שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ אַפּוֹתִּיקֵי, וּמְכָרוֹ לאחר, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דהַאי – לעבד כנעני הנעשה אפותיקי, אִית לֵיהּ קָלָא – יש קול ופרסום לדבר, והיה מוטל על הקונה להזהר ולא לקנות עבד המשועבד לחוב של אדם אחר, וְהַאי – אבל לשור וחמור, וכן לשאר המטלטלין שביד הלוה, לֵית לֵיהּ קָלָא – אין להם קול ופרסום, ולא היה הקונה יכול לדעת שהם משועבדים, ואם נאמר שיכול המלוה להוציא מיד הקונה את המטלטלין, יימנעו בני אדם מלקנות דברים, מחשש שיוציאום מידם לאחר זמן.
אָמַר רַב הוּנָא, הַנֵּי תְּרֵי אֲחֵי אוֹ תְּרֵי שׁוּתָּפֵי – שני אחים שירשו את אביהם ולא חלקו עדיין בירושה, או שני שותפים, דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי חַד – שיש להם דין עם אדם אחר, וְאָזַל חַד מִינַּיְיהוּ בַּהֲדֵיהּ לְדִינָא – והלך רק אחד מהשותפים או האחים לאותו דין תורה, הדין הוא דלֹא מָצֵי אִידָךְ לְמֵימַר לֵיהּ אַתְּ לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ – אין אותו אדם שכנגדם יכול לטעון שאינו רוצה לדון עמו על כל הממון אלא רק על חציו, בטענה שרק חצי הממון שייך לו, ואילו האח או השותף השני אינו דן עמו עתה, אֶלָּא שְׁלִיחוּתוֹ עֲבַד – האח או השותף שבא לדון נחשב כשליחו של האח או השותף השני, ודן עם הבעל דין שכנגדם על כל הממון [ומטעם זה, אם הפסיד אותו אח או שותף בדין, אין האח או השותף אחר יכול לערער ולומר שרצונו לדון בפני עצמו, כיון שהדין היה בשליחותו, והפסק חל על שניהם בשוה].
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אִיקְּלַע – הזדמן האמורא אֲמֵימַר לְסוּרָא, שַׁיְילוּהוּ כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – שאלוהו שאלה זו, מה הדין באופן שאחד השותפים לבדו ירד לדין עם בעל דינם, אָמַר לְהוּ – אמר להם אמימר, מַתְנִיתִין הִיא – הרי דין זה מפורש במשנתנו, שכך שנינו בה, הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְאִילּוּ 'רִאשׁוֹנָה לַשְּׁלִישִׁית' לֹא קָתָנֵי – לא אמרה המשנה שצריכה הראשונה להשבע לשלישית, אף על פי שאם היא גובה שלא כדין עשויה היא לגרום הפסד גם לשלישית ולרביעית, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך שלא אמרה המשנה שתישבע הראשונה גם לשלישית ולרביעית, לָאו מִשּׁוּם דִּשְׁלִיחוּתַהּ עָבְדָא – האם אין זה משום שהאשה השניה נחשבת כשותפה וכשליחה של השלישית והרביעית, ולכן שבועתה של הראשונה לשניה מועילה גם לענין תביעת השלישית והרביעית.
דוחה הגמרא את ראייתו, מִי דָּמֵי – וכי ניתן לדמות את הדברים זה לזה, הָתָם – שם, במשנתנו, שהנידון הוא לגבי חיוב שבועה, ודאי מועילה שבועתה לשניה אף לענין תביעת השלישית והרביעית, שהרי שְׁבוּעָה לְאֶחָד הרי היא כשְׁבוּעָה לְמֵאָה, ואין כל חילוק ושינוי בין שבועתה לשניה לבין שבועתה לשלישית ולרביעית, ומאחר ונשבעה לשניה שלא גבתה כלום מכתובתה, מועילה שבועה זו גם לענין תביעות השלישית והרביעית, הָכָא – אבל כאן, בנידון האחים או השותפים, שרק אחד מהם ירד לדין, אָמַר לֵיהּ – יכול השותף שלא היה בדין לטעון, אִי הֲוָה אֲנָא – אם אני הייתי בבית דין, הֲוָה טָעֵינְנָא טְפֵי – הייתי טוען טענות טובות יותר, ולא הייתי מפסיד בדין, ולכן אין פסק הדין מחייב אותו, וכיון שכך, גם בעל דינם יכול לטעון מלכתחילה שאינו רוצה לדון עם השותף האחד שבא לדין אלא על מחצית הממון, שזהו חלקו, ולא על כל הממון, מאחר וגם אם ידון איתו על כל הממון ויזכה בדין, יוכל השותף השני לערער לאחר זמן ולרדת עמו שוב לדין על חלקו.
מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה: וְלֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שהשותף האחד היורד לדין אינו דן אלא על חלקו, אֶלָּא באופן דְּלֹא אִיתֵיהּ בְּמָתָא – שהשותף השני אינו בעיר, ויכול הוא לטעון לאחר זמן שמחמת שלא היה בעיר לא בא לבית דין, אֲבָל אִיתֵיהּ בְּמָתָא – אבל אם השותף השני נמצא בעיר, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵיתֵי – מוטל עליו לבוא בעצמו לדין, ואם אינו בא הרי זה כאילו הסכים בפירוש ששותפו ידון גם על חלקו, ולא יוכל לערער על פסק הדין, ולכן גם בעל הדין שכנגדם אינו יכול להמנע מלדון עם השותף האחד על כל ממון השותפות.
