א. גדולי החכמים היו נותנים צדקה לעני קודם התפילה, ואחר כך היו מתחילים להתפלל, שתהא מצות הצדקה כמו פרקליט בין האדם לבין אביו שבשמים. ורמז לדבר, 'ואני בצדק אחזה פניך'. (מאירי יומא י,א)
ב. הנודר לתת צדקה, ולא פירש כמה יתן, והוא מסופק עתה מה היתה כוונתו, עליו לתת עד שיגיע לשיעור שממנו והלאה ודאי לא התכוון לתת. (שם)
