הגמרא מביאה מעשה בענין זה של מחילת האלמנה על כתובתה: חֲמוֹתֵיהּ – חמותו דְּרַב חִיָּא אֲרִיכָא מִדִּפְתִּי, אִיתַּת אֲחוּהּ הֲוַאי – היתה אשת אחיו, כלומר, רב חייא אריכא נשא לאשה את בת אשת אחיו, אך לא היתה היא בת אחיו, אלא מת אחיו ללא ילדים, וכשמת אחיו ירש רב חייא אריכא את נכסיו, והתחייב בחיובי הכתובה של אחיו לאלמנתו, חמותו של רב חייא אריכא, זָנָהּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שְׁנִין בְּבֵי נָשָׁא – היה רב חייא נותן לה מזונותיה עשרים וחמש שנה בבית אביה, לְסוֹף – לאחר אותם שנים, אָמְרָה לֵיהּ האלמנה לרב חייא, הַב לִי מְזוֹנֵי – תן לי מזונותי מנכסי הירושה, כפי שנתת לי עד עתה, אָמַר לָהּ רב חייא, לֵית לָךְ מְזוֹנֵי – אין לך זכות למזונות, כיון שלאחר עשרים וחמש שנה מחלת על הכתובה, ובכלל הכתובה עצמה גם תנאי הכתובה, וכשם שהפסדת את הכתובה הפסדת גם את המזונות, שהם מתנאי הכתובה. המשיכה ואמרה לו, אם כן שאין לי מזונות, הַב לִי כְּתֻבָּה – תן לי את דמי הכתובה עצמם. אָמַר לָהּ רב חייא, לֹא מְזוֹנֵי אִית לָךְ וְלֹא כְּתֻבָּה אִית לָךְ – אין לך מזונות, ואין לך כתובה. תְּבַעְתֵּיהּ לְדִינָא קַמֵּיהּ – תבעה האלמנה את רב חייא לדין תורה לפניו דְּרַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, אָמַר לֵיהּ – אמר רבה בר רב שילא לרב חייא, אֵימָא לִי [אִיזִי] גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה – אמור לי, חביבי, כיצד היה גוף המעשה. אָמַר רב חייא, זָנִיתָהּ עֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין בְּבֵי נָשָׁא – נתתי לה מזונותיה עשרים וחמש שנים בבית אביה, וְחַיֵּי דְּמַר – ובחיי אדוני [לשון שבועה], דִּבְכַּתְפַּאי אַמְטְיֵהּ לָהּ – שעל כתפיי הייתי מביא לה את המזונות בכל יום, והרי הלכה כחכמים שבמשנתנו, שאם היתה מקבלת מזונותיה בבית אביה ולא תבעה כתובתה עשרים וחמש שנים, הפסידה כתובתה, ומחמת כן אין לה מזונות ואין לה כתובה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה בר רב שילא, טַעֲמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן – הרי מהו טעמם של חכמים בדין זה, שכָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם, דְּאַמְרִינָן הרי זהו כיון שאנו אומרים, מֵחֲמַת כִּסּוּפָא הוּא דְּלֹא תָּבְעָה – מה שלא תבעה כתובתה עד עתה אין זה מחמת מחילה, אלא מחמת בושה, כיון שהיא מקבלת מזונותיה בבית היורשים והתביישה לתובעם, הָא נַמִּי – וגם אשה זו, אף על פי שהיתה בבית אביה, מֵחֲמַת כִּסּוּפָא הוּא דְּלֹא תָּבְעָה – רק מחמת בושה לא תבעה ממך את דמי כתובתה, כיון שנהגת בה כבוד גדול כל כך שהובלת לה את מזונותיה בכל יום על כתפיך, התביישה לתבוע ממך את דמי כתובתה, ולכן זִיל הַב לָהּ – לך ותן לה את דמי כתובתה. לֹא אַשְׁגַּח בֵּיהּ – לא נתן רב חייא ליבו לדברי רבה בר רב שילא, ולא שילם לה דמי כתובתה. אָזַל – הלך רבה בר רב שילא וכָּתַב לָהּ אַדְרַכְתָּא אַנִּכְסֵיהּ – כתב על נכסיו של רב חייא שטר 'אדרכתא', כלומר, שטר הנותן לאלמנה רשות לגבות את חוב הכתובה מנכסיו של רב חייא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – הלך רב חייא לפני רבא, אָמַר לֵיהּ – ואמר לרבא, קָא חָזֵי מַר הֵיכִי דָּנַן – יראה אדוני כיצד דן רבה בר רב שילא את הדבר, שלא כדין. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, שַׁפִּיר דָּנָךְ – יפה דן אותך, שחייב אתה לשלם לה את דמי כתובתה. אָמְרָה לֵיהּ – אמרה אותה אלמנה לרבא, אם כן שדינו של רבה בר רב שילא היה דין נכון, אין די בכך שישלם רב חייא כעת את דמי הכתובה, אלא אֵיזִיל הֲדַר אַפֵּירֵי מִן הַהוּא יוֹמָא עַד הַשְׁתָּא – ראוי שיחזיר לי את הפירות שאכל מאותה קרקע, מיום שנכתב שטר האדרכתא ועד היום, שהרי מאותו זמן כבר היה צריך לתת לי את הקרקע. אָמַר לָהּ רבא, אַחְוֵי אַדְרַכְתִּיךְ – הראי לי את שטר האדרכתא שכתב לך רבה בר רב שילא, וכשנתנה לו את השטר, חֲזָא דְּלֹא הֲוָה כְּתִיב בָּהּ – ראה רבא שלא היה כתוב באותו שטר וְאִשְׁתְּמוֹדַעְנָא דְנִכְסִין אִלֵּין דְּמִיתְנָא אִינּוּן – ונודע לנו שנכסים אלו, שעליהם נכתבה האדרכתא, שייכים למת [שהרי רק הנכסים שהיו שייכים למת משועבדים לכתובתה, וניתן לגבותם גם לאחר שירשם רב חייא, אבל נכסיו של רב חייא עצמם אינם משועבדים לכתובתה], ולכן אָמַר לָהּ, הָא אַדְרַכְתָּא לָאו שַׁפִּיר כְּתִיבָא – אדרכתא זו אינה כתובה כראוי, ומחמת כן אין בכוחה לשעבד לך את הנכסים משעה שנכתבה, ורק מכאן ולהבא יכולה את לגבות את דמי כתובתך. אָמְרָה לֵיהּ האלמנה, תֵּיזִיל אַדְרַכְתָּא – גם אם אכן שטר האדרכתא אינו כתוב כראוי ואינו מועיל, אִישְׁקִיל מִיּוֹמָא דִּשְׁלִימוּ יְמֵי אַכְרַזְתָּא עַד הַשְׁתָּא – לכל הפחות אקבל את הפירות שמאותו זמן שהסתיימו ימי ההכרזה על הקרקע, ועד עתה, שמאותו זמן ודאי היתה ראויה הקרקע להיות בידי. אָמַר לָהּ רבא, דין זה, שמסיום זמן ההכרזה עומדת הקרקע בחזקת התובע, הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא טָעוּתָא בָּאַדְרַכְתָּא – זהו רק באופן שאין טעות בכתיבת האדרכתא, אֲבָל הָכָא דְּאִיכָּא טָעוּתָא בָּאַדְרַכְתָּא – אך כאן, שיש טעות בכתיבת האדרכתא, לֵית לָן בָּהּ – אין ההכרזה עצמה מועילה כלל, כיון שהכרזה ללא אדרכתא אינה כלום, וממילא אין לך אלא את דמי כתובתך מכאן ולהבא. אָמְרָה לו אותה אלמנה, וְהָא מַר הוּא דְּאָמַר – והרי אדוני הוא הסובר שאַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, כלומר, גם שטר מכירת קרקע שלא כתובה בו אחריות של המוכר על הקרקע, אם יטלוה בעלי חובות מיד הקונה, מכל מקום מתחייב המוכר באחריות זו, כיון שאין דרך בני אדם לקנות קרקע ללא אחריות, ואנו אומרים שמן הסתם הסכימו ביניהם שיקבל המוכר את אחריות המכירה על עצמו, והסופר שכתב את השטר הוא שטעה ושכח לכתוב זאת בשטר, ואם כן גם כאן יש לומר שרבה בר רב שילא ציוה על הסופר לכתוב את האדרכתא כראוי, באופן שיהיה כתוב בה שהתברר לבית דין שהנכסים הללו הם מנכסי המת המשועבדים לכתובתה, והסופר הוא ששכח לכתוב זאת. אָמַר לָהּ רבא, אין הדבר כן, כיון שהטעם של 'אחריות טעות סופר' הוא מחמת שאנו מניחים שבודאי ציוו על הסופר לכתוב את האחריות והוא שטעה ולא כתב, אבל בְּהָא – בנידון זה, אֲפִלּוּ רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא עצמו טָעֵי – טעה בכך, הוּא סָבַר הַנֵּי וְהַנֵּי דִּידֵיהּ נִינְהוּ – כיון שהוא סבר שאין צורך לגבות דוקא מהנכסים של המת, שהרי סוף סוף כעת שייכים כל הנכסים לרב חייא, ואין חילוק עבורו מאילו נכסים תגבה האלמנה את כתובתה, ולכן ניתן לכתוב אדרכתא על כל נכסיו, ולכן לא אמר לסופר לכתוב שהתברר לבית דין שנכסים אלו שייכים למת, וְלֹא הִיא – ובאמת אין הדבר כן, אלא יש לגבות דוקא מנכסי המת, והטעם לכך, כיון דזִימְנִין דְּמִיגְבּוּ לָהּ – לפעמים עשוי לקרות שתגבה האלמנה מנכסים שלא היו שייכים למת, אלא ליורש עצמו, וְאָזְלָא וּמַשְׁבְּחָא לְהוּ – ותלך ותשביח את הקרקע שבידה, והיורש עצמו יזלזל בקרקע שבידו כיון שיודע הוא שלא תישאר הקרקע בידו, וְאָמַר לָהּ לאחר זמן שְׁקִילִי דִּידָךְ – קחי את הקרקע שלך, מנכסי המת, המשועבדת לכתובתך, וְהַב לִי דִידִי – והחזירי לי את הקרקע שבידך, ונמצא שהוא יקבל קרקע טובה שהאלמנה השביחה אותה, והיא תקבל קרקע גרועה שהיורש לא טיפל בה כראוי, וְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי לַעַז עַל בֵּי דִּינָא – ויבואו בני האדם להוציא לעז על בית דין, שלא דאגו כראוי לתקנתה של האלמנה, ולכן יש צורך לכתוב בשטר האדרכתא שהתברר לבית דין שהנכסים הללו שייכים למת, וכיון שלא כתב זאת רבה בר רב שילא באדרכתא, אין זו אדרכתא טובה, ולכן אינה גובה את פירות הקרקע למפרע, אלא גובה את הקרקע עצמה מכאן ולהבא.
הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה
