משנה יג: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא – מי ששמו נמשך ומתפרסם למרחוק, מתוך שררה ורבנות שהוא נוהג בה, אֲבַד שְׁמֵהּ – במהרה יאבד שמו, לפי שהרבנות מקברת את בעליה. וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף על לימודו, יָסֵיף – יסוף מפיו מה שכבר למד, וישכח תלמודו. וּדְלָא יָלֵיף – אבל מי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – ראוי הוא להתחייב בנפשו. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – המשתמש בכתרה של תורה להנאות עצמו, ועושה את התורה ככלי עבודה להשיג צרכיו, חֳלָף – יחלוף ויעבור מן העולם.
משנה יד: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי – אם אין אני זוכה לעצמי בקיום המצוות, מִי לִי – מי יזכה עבורי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי – אפילו אם זכיתי לעצמי, מה נחשב הדבר לעומת כל מה שאני חייב לעשות, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, בימי הבחרות, אֵימָתָי אזכה לעצמי, והלא בימי הזקנה כבר קשה להשיג המעלות, הואיל וכבר הורגל האדם בהנהגותיו מימי בחרותו.
משנה טו: שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע – יהא עיקר עסקך ביום ובלילה בלימוד התורה, וכשתתעייף תפנה לעסוק במלאכתך, אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וכמו אברהם אבינו שאמר למלאכים 'ואקחה פת לחם' ואחר כך נאמר 'ויקח בן בקר רך וטוב'. וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, כי המכניס אורחים ופניו זועפות וכבושות בקרקע, אפילו נתן כל מתנות שבעולם, נחשב כאילו לא נתן להם דבר.
משנה טז: לאחר שהזכירה המשנה את סדר ה'זוגות' שקיבלו זה מזה, מפסיקה המשנה בדברי הלל הזקן, ומביאה את דברי הנשיאים שכיהנו לאחר הזוגות, והיו כולם צאצאי הלל הזקן, ותחילה הביאה את רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל הזקן, ולהלן (פרק ב' משנה ח') תובא המשך שלשלת הקבלה, והוא רבן יוחנן בן זכאי שקיבל מהלל ושמאי.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, כלומר, אם בא לפניך דין שאתה מסופק בו ואינך יודע כיצד להכריעו, עשה לך רב שיכריע לך, וְעל ידי זה הִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת – אל תרבה להפריש מעשרות לפי אומד הדעת, כיון שיש בכך קלקול, שאם נותן פחות מהצורך אין פירותיו מתוקנים כראוי, ואם נותן יותר מהראוי אין המעשרות שהפריש מתוקנים כראוי, כיון שמעורב בהם טבל.
משנה יז: שִׁמְעוֹן, בְּנוֹ של רבן גמליאל הזקן, היה אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה, כי רוב הדיבורים הם מיותרים, ובריבוי הדברים יבא האדם לידי חטא. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ – הדרישה והדיבור בדברי תורה הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, והדורש ואינו מקיים, נח לו אם היה שותק, והרי זו גם כן ראיה שהשתיקה טובה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא, כמו שנאמר 'ברוב דברים לא יחדל פשע', כי על ידי ריבוי הדברים יבא לידי דיבורים האסורים.
משנה יח: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שהיה אביו של רבינו הקדוש, מסדר המשניות, היה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – ישוב בני האדם מתקיים, עַל הַדִּין – לדון דין אמת, לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, וְעַל הָאֱמֶת – שלא ישקרו בני האדם זה לזה, וְעַל הַשָּׁלוֹם, בין המלכויות ובין אדם לחבירו, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'. [ואין זה כמו 'על שלשה דברים העולם עומד' שהובא לעיל, במשנה ב', ששם הכוונה לשלשה דברים שעבורם נברא העולם, וכאן הכוונה לשלשה דברים שמקיימים את ישוב העולם].
