משנה ו: אַף הוּא [הלל הזקן] רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת של אדם הרוג שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם, והכיר בו שהיה רוצח, ועתה פגעו בו שודדים והרגוהו, אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ – מחמת שהרגת אדם אחר נגזר עליך שתהרג, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן – ומכל מקום מי שהרגך ייהרג בעצמו, כיון שלא נצטווה לעשות כן [שאין עונש מיתה מסור אלא בידי סנהדרין, ולא ביד כל אדם], ולכן אותו אדם ייענש על הריגתך.
משנה ז: הוּא [-הלל הזקן] הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה – האוכל מאכלים רבים ובשרו מתרבה, הרי הוא מרבה תולעים בבשרו לאחר מיתתו [ואף לאחר שמת יש לאדם צער גדול מכך]. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה, שחושש תמיד שמא יגזלוהו, או שמא יבואו שודדים ויהרגוהו. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים, שכל אחת עושה לו כשפים כדי להטות ליבו אליה. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה, כפי שמצוי אצל השפחות. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. הרי שמכל תאוות ותענוגי העולם הזה, מתרבה החטא והצער. אבל מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים, שנאמר 'כי היא חייך ואורך ימיך', מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – הלומד תורה עם תלמידים רבים, הרי הם מחדדים אותו, ומתוך כך מַרְבֶּה חָכְמָה – שנותן טעם לדבריו, וסברותיו מתקבלות על לב שומעיהם. מַרְבֶּה ליטול עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה – שמתוך העצות הרבות ששומע הרי הוא מבין דבר מתוך דבר. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם, שמתוך שבני אדם רבים נהנים מממונו הרי הם אוהבים אותו, ומרבה שלום בעולם, ונאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. עשה האדם מעשים טובים וקָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה זאת לְעַצְמוֹ, בשונה מנכסי העולם הזה, שהאדם מת ומשאירם לאחרים. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, הרי זה קנין אמיתי, ועל ידו קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל את התורה מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, להתפאר ולומר 'הרבה תורה למדתי', כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ, שהרי לא נברא האדם אלא כדי לעסוק בתורה [ואילו היה מסיים את כל התורה וממשיך ללמוד, היה יכול להחזיק טובה לעצמו, אך כיון שאין אדם היכול לסיים את כל התורה, שנאמר עליה 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', אין לו להתפאר במה שלמד]. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים [גדולים ביותר, וממשיכי שלשלת קבלת התורה] הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא [-רבן יוחנן בן זכאי] הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן של תלמידים אלו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, הרי הוא כמו בּוֹר סוּד – בור מלא מים שקירותיו מסויידים, שֶׁמתוך כך אֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, ואף הוא לא היה שוכח אפילו דבר קטן מתלמודו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, לפי שאמו גרמה לו שיחכים, שקודם לידתו היתה הולכת בכל יום לעשרים וארבעה בתי מדרשות שבעירה, ומבקשת מהחכמים שיבקשו על עוברה שיהא חכם, ואחרי שנולד הניחה עריסתו בבית המדרש, כדי שישמעו אוזניו רק דברי תורה. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד – נוהג לפנים משורת הדין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא – מחמיר על עצמו ונוהג איסור אפילו בדברים מותרים, מגודל יראתו שמא יבא לידי חטא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר – ליבו רחב, ומוסיף מדעתו פלפול וסברות. הוּא – רבן יוחנן בן זכאי הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, לפי שבענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר בן הורקנוס גדול מכולם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבן יוחנן בן זכאי דבר נוסף, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, הרי הוא מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, כיון שלענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך גדול מכולם, ואף מרבי אליעזר בן הורקנוס.
