שנינו במשנה, 'עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, אִבֵּד זְכוּתוֹ', כלומר, אם אותו אדם שמערער על המחזיק בשדה וטוען שהשדה שלו, עשה את אותה קרקע כ'סימן' בשטר שכתב לאדם אחר, וכתב באותו שטר שקרקע זו שייכת למחזיק, הרי זו הודאה שאין הקרקע שלו. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה אֶלָּא באופן שעשה את הסימן לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ, כלומר, אם מכר את הקרקע הסמוכה לאותו אדם עצמו המחזיק בקרקע שהוא מערער עליה, וכתב בשטר המכירה שהקרקע שהוא מוכר סמוכה לקרקע שהוא מערער עליה, ושאותה קרקע שהוא מערער עליה שייכת למחזיק, לֹא אִבֵּד בכך את זְכוּתוֹ, ואין זו נחשבת הודאה שאין אותה קרקע שייכת לו, והטעם לכך, דְּאִי לָאו דְּעָבַד הָכִי לֹא הֲוָה מְזַבֵּין לֵיהּ, כלומר, אם לא היה כותב בשטר שאותה קרקע שהוא מוכר לו סמוכה לקרקע השייכת למחזיק, לא היה המחזיק קונה קרקע זו כלל, ורק כיון שהוא חושב שיהיו לו עתה שתי קרקעות הסמוכות זו לזו רוצה הוא לקנותה אפילו בדמים יקרים.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, לֹא סוֹף דָּבָר – אין דין זה אמור רק באופן שֶׁעֲשָׂאָהּ הָעוֹרֵר סִימָן לְאַחֵר, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ אדם אַחֵר סימן לְאַחֵר, כלומר שאדם זר מכר קרקע הסמוכה לקרקע זו לאדם אחר, וכתבו באותו שטר שהקרקע שייכת למחזיק, וְהָעוֹרֵר חָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד, הרי זה אִבֵּד זְכוּתוֹ, שהרי העד מעיד שכל הכתוב בשטר הוא אמת, ובכלל זה שאותה קרקע סמוכה שייכת למחזיק, וכיון שחתם על השטר והודה בכך שהקרקע של המחזיק, אינו נאמן לחזור ולערער על כך.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דַּעֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר – מעשה באדם שערער על שדה המוחזקת ביד חבירו, ועשה את אותה קרקע שהוא מערער עליה 'סימן' לשטר מכירת קרקע אחרת, שהיה כתוב בה שאותה קרקע שהוא מערער עליה שייכת למחזיק, ולאחר זמן שָׁכִיב – מת המערער, וְשָׁבֵיק אַפּוֹטְרוֹפָּא – והשאיר אפוטרופוס שיטפל בנכסיו לתועלת יתומיו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא אותו אפוטרופוס לדין לפני אביי, לתבוע את הקרקע מיד המחזיק, אָמַר לֵיהּ אביי, הרי הדין הוא שאם עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר אִבֵּד את זְכוּתוֹ, וכיון שאותו אדם עשאה סימן לאחר, נשארת הקרקע ביד המוחזק. אָמַר לֵיהּ – השיב אותו אפוטרופוס לאביי, וְדִילְמָא אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן קַיָּם הֲוָה טָעֵין וְאָמַר תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לְךָ – שמא אם היה אביהם חי היה טוען שמכר לאותו אדם המחזיק בקרקע רק רצועה קטנה של אדמה, ולכן באותו שטר כתב כ'סימן' שהקרקע הסמוכה לקרקע הנמכרת שייכת למחזיק, וכוונתו היתה רק לאותו תלם, אבל שאר השדה שייכת לו. אָמַר לֵיהּ אביי, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ – טענה טובה טענת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִם טָעַן המערער וְאָמַר תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לוֹ, נֶאֱמָן, ולכן זִיל הַב לֵיהּ מִיהָא תֶּלֶם אֶחָד – לך ותן לו לכל הפחות שיעור של תלם אחד לאורך הקרקע. [הֲוָה עִלָּוֵיהּ רִיכְבָא דְדִקְלָא – היה על אותה רצועת קרקע שורת דקלים], אָמַר לֵיהּ המחזיק בתביעה לאפוטרופוס, נֵיתַב לִי רִיכְבָא דְדִיקְלָא דְּקָאֵים עִלָּוֵיהּ תֶּלֶם – יתן לי האפוטרופוס גם את אותה שורת דקלים העומדת על אותו תלם שבקרקע. אָמַר לֵיהּ אביי, זִיל הַב לֵיהּ מִיהָא תֶּלֶם אֶחָד דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ רִיכְבָא דְּדִיקְלָא – לך ותן למחזיק תלם אחד של קרקע שיש עליו את אותה שורת דקלים. אָמַר לֵיהּ האפוטרופוס לאביי, אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי קַיָּם – הרי אם היה אבי היתומים קיים, הֲוָה טָעֵין – היה טוען וְאָמַר, אמנם מכרתי לו תלם אחד, ולכן באותו זמן כתבתי בשטר שהקרקע הסמוכה לקרקע הנמכרת שייכת לו, אך חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנוּ – קניתי ממנו בחזרה אפילו את אותו תלם, ומעתה איני חייב לתת לו כלום. אָמַר לֵיהּ אביי, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ – טענה טובה טענת, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִם טָעַן המערער וְאָמַר, חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנוּ, נֶאֱמָן. ומוסיף הרי"ף, פֵּרוּשׁ, וְהוּא דַּהֲוָה אַרְעָא בְּיָדֵיהּ – ובתנאי שהיתה הקרקע עתה ביד המערער, ולכן נאמן הוא בטענות אלו כדי להשאיר את הקרקע ברשותו, אֲבָל לֵיתָא בְּיָדֵיהּ – אבל אם אין הקרקע בידו, אלא בא להוציאה מיד המוחזק בה, אֵינוֹ נֶאֱמָן בטענות אלו. דַּיְקָא נַמִּי – וכך מדוייק גם כן ממעשה זה, דְּקָאָמַר לֵיהּ – שהרי אמר לו אביי לאפוטרופוס לשון 'זִיל הַב לֵיהּ' – לך ותן לו, שְׁמַע מִנָהּ – אכן מוכח מכך שבאותו זמן היתה הקרקע ביד היתומים, ובטענות אלו הועיל האפוטרופוס שלא יוציאו מידם את הקרקע.
אָמַר אַבַּיֵּי, מַאן דְּמוֹקִים אַפּוֹטְרוֹפָּא – מי שמעמיד אפוטרופוס ליתומים, נוֹקִים כִּי הַאי – יעמיד אפוטרופוס כמו זה, שבא לפניו לדין, דְיָדַע לְאַפּוֹכֵי בִּזְכוּתָא דְּיַתְמֵי – שיודע הוא להפוך בזכויותיו של היתומים.
