משנה
משנתנו מביאה דין נוסף שנחלקו בו אדמון וחכמים: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, והניח במקומו שדה, שהדרך אליה היתה עוברת בתוך קרקע של אדם אחר, וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ – כשחזר למקומו, השתכח באיזה מקום היתה עוברת הדרך לשדהו, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ לוֹ בִּקְצָרָה – בדרך הקצרה ביותר, שהרי ודאי יש לו זכות בדרך מסוימת, ולכל הפחות בקצרה ביותר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקַּח [-יקנה] לוֹ דֶרֶךְ אפילו בִּמחיר גבוה כמו מֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר, ובגמרא יבואר באיזה אופן נחלקו, ומה טעמי מחלוקתם.
גמרא
שנינו במשנה, 'מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו' וכו', וסברה עתה הגמרא שמשנתנו עוסקת באופן שהשדה שלו מוקפת בקרקעות השייכות לאותו אדם, ואף על פי שבודאי מצויה דרך השייכת לו בקרקע של אותו אדם, סוברים חכמים שעליו לקנות לו דרך במאה מנה, ותמהה על כך הגמרא, שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן – הרי סברא טובה ונכונה אמר אדמון, שצריך בעל הקרקעות שסביבו לתת לו לכל הפחות דרך קצרה, כיון שבודאי יש בתוך קרקעותיו דרך השייכת לבעל השדה הפנימית, ומדוע סוברים חכמים שעליו לקנות ממנו דרך בדמים יקרים.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כְּגוֹן שֶׁהִקִּיפוּהָ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, ומכל צד שייכת הקרקע לאדם אחר, והשתכח באיזו מאותן ארבע קרקעות היתה מצויה הדרך של בעל השדה הפנימית, וכיון שכך אינו יכול לתבוע מאף אחד מהם שיתן לו קרקע בחינם, אלא עליו לקנות לו דרך חדשה בדמים.
ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם כך, שמדובר באופן שהקרקעות שסביבו אינן שייכות לאדם אחד, מַאי טַעֲמָא דְאַדְמוֹן – מה טעמו של אדמון הסובר שיכול בעל השדה הפנימית ליטול לעצמו את הדרך הקצרה ביותר, והלא דרך זו בודאי עוברת בשדה של אחד מאותם ארבעה המקיפים אותו, ויתכן שהדרך האמיתית היתה בקרקעו של אדם אחר.
מתרצת הגמרא, אֶלָּא אָמַר רָבָא, אם היו אלו אַרְבָּעָה אנשים המקיפים בשדותיהם את השדה הפנימית, דְּאָתוּ מִכֹּחַ אַרְבָּעָה – שקנו את שדותיהם מארבעה אחרים שהקיפוהו מתחילה, וְאַרְבָּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ חַד – וכן אם היו אלו ארבעה בני אדם שקנו את ארבעת השדות מאדם אחד, שבתחילה היו כל הקרקעות שסביב השדה הפנימית שייכות לאדם אחד, ומכרם לארבעה בני אדם, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי – לא נחלקו בדבר זה אדמון וחכמים, אלא הכל סוברים דְמָצוּ מַדְחוּ לֵיהּ – שכל אחד מאותם ארבעה המחזיקים עתה בקרקעות יכול לדחות אותו ולהמנע מלתת לו דרך בשדהו, מאחר ואין לו כל ראיה שאותה דרך היתה בתוך שדהו, ויתכן שהיתה בחלקו של אחד מהשלשה הנותרים. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק בְּחַד דְאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבָּעָה – באופן שאדם אחד קנה את ארבעת השדות המקיפות את השדה הפנימית, מארבעה בני אדם שהיו הקרקעות שלהם בתחילה. וטעם המחלוקת, אַדְמוֹן סָבַר, יכול בעל השדה הפנימית לטעון לאותו אדם, מִכָּל מָקוֹם אוֹרְחָאִי גַּבָּךְ הוּא – הרי סוף סוף בודאי הדרך שאבדה לי נמצאת ברשותך, שהרי קנית את כל הקרקעות המקיפות את השדה שלי, ובאחת מהן נמצאת הדרך האבודה, ולכן עליו לתת לו לכל הפחות דרך קצרה לשדהו. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, שיכול בעל הקרקעות שסביב השדה הפנימית לומר לבעל השדה הפנימית, אִי צָאֵיתָת צָאֵיתָת – אם תציית לדברי ותשלם לי את הממון שאני מבקש תמורת הדרך החדשה, מוטב, וְאִי לֹא – ואם לא תציית לדברי, אלא תדרוש שאתן לך דרך בחינם, מַהְדְּרִינַן שְׁטָרֵי לְמָרַיְיהוּ – אחזיר את השטרות לבעליהם, כלומר, אמכור בחזרה את ארבע הקרקעות לארבעת האנשים שהחזיקו בהם בתחילה, דְּלֹא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְהוּ – ועם אותם אנשים אינך יכול לרדת לדין כלל, כיון שכל אחד ידחה אותך בטענה שאין הדרך שלך ברשותו, וסוברים חכמים שלכן צריך בעל השדה הפנימית לשלם לבעל הקרקעות המקיפות אותו תמורת דרך חדשה. אמנם באמת אם יש רק אדם אחד המחזיק בכל הקרקעות המקיפות את השדה הפנימית, גם חכמים מודים שעל בעל הקרקעות לתת לבעל השדה הפנימית דרך קצרה לשדהו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דְּאָמַר (לְהוּ) – מעשה באדם שאמר לבניו לפני מיתתו 'דִּיקְלָא לִבְרַת' – תנו דקל לְבִתִּי, הגם שאין לה חלק בירושה. אָתוּ אֲחֵי – באו האחים לאחר מיתת האב, פַּלְגֵי – חלקו ביניהם את הנכסים, וְלֹא יָהֲבֵי לָהּ דִּיקְלָא לִבְרַת – ולא נתנו דקל לאותה הבת. סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר – היה רב יוסף סבור לומר בדין זה, הַיְנוּ מַתְנִיתִין – הרי אופן זה דומה לנידון של משנתנו, שהרי גם כאן יש לאותה בת דקל בתוך הנכסים, אלא שאין ידוע איזה דקל, וממילא יכול כל אח לדחותה לאחים האחרים, וכדעת חכמים במשנה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, מִי דָמֵי – וכי ניתן לדמות את הנידונים זה לזה, הָתָם – והרי שם, בנידון של המשנה, היתה לבעל השדה הפנימית דרך מסויימת, ונשתכח היכן היא, ולכן כָּל חַד וְחַד מָצֵי מַדְחוּ לֵיהּ – כל אחד ואחד יכול לדחותו ולומר לו שמא הדרך שלך עוברת בקרקע של חברי, אבל הָכָא – כאן, באותו אדם שציוה על בניו לתת לבתו דקל, הרי לא אמר להם לתת דקל מסוים, וממילא דִּיקְלָא גַבַּיְיהוּ הוּא – אותו דקל שאינו מבורר נמצא ברשות כולם, שהרי כל אחד מהדקלים שברשותם יכול להיות ראוי להינתן לבת, ונמצא שאין אחד מהם יכול לדחותה. מַאי תַּקַּנְתַּיְיהוּ – ומה תקנתם, והלא כבר חלקו ביניהם את כל הדקלים, לֵיתְבוּ לָהּ דִּיקְלָא – יתנו לה דקל אחד מהנכסים, ויערבו בחזרה את כל הנכסים של הירושה, וְלֶיהְדַּר וְלִיפְלְגִי מֵרֵישָׁא – ויחזרו ויחלקו ביניהם את הנכסים מתחילה.
