משנה
משנתנו מביאה מחלוקת נוספת בין אדמון לחכמים: הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה – חבירו, הלוה, טוען שפרע את החוב, וכראיה לדבריו הוֹצִיא שטר המוכיח שֶׁהמלוה מָּכַר לוֹ, ללוה, אֶת הַשָּׂדֶה, ומכירת השדה היתה לאחר שכבר הגיע זמן הפרעון של ההלואה, לפי האמור בשטר ההלואה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הרי זו ראיה טובה, לפי שיכול הלוה לטעון, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ ממון, הָיָה לְךָ לִיפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה – היית צריך ליטול את אותם מעות שנתתי לך תמורת השדה, ולגבותם בחובך, ולא לתת לי שדה תמורת המעות, ומכך שנתת לי את השדה הרי זו ראיה שבאותו זמן כבר היה החוב פרוע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין זו ראיה, אלא אדרבה, זֶה – המלוה, הָיָה פִּקֵּחַ, שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, והרויח בכך שמלבד דמי הקרקע עצמם הנמצאים בידו, שֶׁיָּכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ עָלָיו – יכול הוא ליטול את הקרקע בחובו, ובשונה ממעות שיכול הלוה להבריחם כשירצה, הרי הקרקע קיימת בידו לעולם, ואפילו אם ימכרנה לאחר יוכל המלוה לגבותה ממנו, מאחר והיא משועבדת לו.
גמרא
הגמרא מבררת באיזה אופן עוסקת משנתנו, שנחלקו בה אדמון וחכמים: בְּאַתְרָא דְּיָהֲבֵי זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבֵי שְׁטָרָא – במקום שהמנהג הוא שכאשר מוכר האדם קרקע לחבירו תחילה נותן הקונה את המעות ורק אחר כך כותב לו המוכר שטר מכירה על הקרקע, כֻּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי – אין מי שחולק בדבר, דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ – שיכול הקונה לומר לו, אם אכן הייתי חייב לך מעות, הָיָה לְךָ לִיפָּרַע [-לגבות] אֶת החוב שֶׁלְּךָ מדמי המקח, ולא לכתוב לי שטר מכירה על הקרקע. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּאַתְרָא דְכָתְבֵי שְׁטָרָא וְהָדַּר יָהֲבֵי זוּזֵי – במקום שתחילה כותבים את שטר המכירה ורק אחר כך נותן הקונה את המעות, אַדְמוֹן סָבַר, אפילו במקום כזה יכול הלוה לטעון, אם אכן הייתי חייב לך ממון באותה שעה אִבָּעֵי לָךְ לְמִמְסַר מוֹדָעָא אַשְּׁטָרָא – היה לך למסור 'מודעא' בפני עדים על כך שאינך רוצה למכור לי את הקרקע באמת, ואתה כותב שטר מכירה רק כדי לגרום לי לתת לך מעות, ואז היה לך לתפוס את המעות ולבטל את המכירה על ידי אותה 'מודעא', ומכך שלא עשית כן יש ראיה שהחוב היה פרוע באותה שעה. וְאילו רַבָּנָן סָבְרֵי – חכמים סוברים, שיכול המלוה לטעון לו, חששתי למסור מודעא בפני עדים, שהרי חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ – חֲבֵרְךָ, חבר יש לו, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ – וְלַחָבֵר של חֲבֵרְךָ, חַבְרָא אִית לֵיהּ – גם כן יש חבר נוסף, ועל ידי זה יתפרסמו הדברים, וכשישמע הקונה, שהוא הלוה, שמסר המוכר מודעא, יבטל את המקח, וכך יפסיד גם את מכירת הקרקע וגם את מעות ההלואה.
משנה
משנתנו מביאה מחלוקת נוספת של אדמון וחכמים, העוסקת במקרה הדומה לנידון של המשנה הקודמת: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, וזמן ההלואה של השני הוא לאחר זמנו של הראשון, והלוה הראשון טוען שכבר פרע את ההלואה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יכול הלוה הראשון להוכיח שהאמת כדבריו ולטעון, אִלּוּ בזמן ההלואה השניה, שאני הלויתי לך, הָיִיתִי עדיין חַיָּב לְךָ את דמי ההלואה הראשונה, כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִי, כלומר, כיצד אתה נוטל ממני את המעות בתורת הלואה, היה לך ליטלם ממני בתורת פרעון לחוב שהייתי חייב לך, והרי זו ראיה שבאותה שעה לא הייתי חייב לך דבר, ולכן הוצרכת ליטול את המעות בתורת הלואה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין זו ראיה, אלא זֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבוֹ, וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטָר חוֹבו. ומבואר בגמרא שאם ההלואה השניה היתה לאחר שהגיע זמן הפרעון של הראשון, לדברי הכל זו ראיה שהחוב הראשון כבר היה פרוע, שאם לא כן היה לו ליטול את הממון בתורת פרעון. ואם בזמן ההלואה השניה עדיין לא הגיע זמן הפרעון של הראשון, לדברי הכל אין זו ראיה שהחוב הראשון פרוע. ומחלוקתם היא באופן שהתאריך של ההלואה השניה הוא ביום האחרון של ההלואה הראשונה, שלדעת אדמון יש מכך ראיה שהחוב הראשון פרוע, שאם לא כן היה לו להמתין יום אחד ולגבות את חובו, ולא ללוות ממון. ואילו חכמים סוברים שלפעמים צריך האדם את הממון לאותו היום, ועדיף לו ללוות סכום זה אף על פי שלמחרת כבר יוכל ליטלו כפרעון לחובו.
