מסכת כתובות, פסקי הלכות, פרק ד

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

 ™˜  ™˜

א. שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה.

מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב. (נערה בתולה, פ"ב הלכות יד-טו)

ב. ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגורו, בגרה הבת אף על פי שלא נתארסה או נתארסה אף על פי שלא בגרה אין לה מזונות, ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה, לא לאחים. (אישות, פי"ט ה"י)

ג. המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין, ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס ולא כתב לה כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב, והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת או גרשה כשהיא נערה כתובתה לאביה כמו שביארנו. (אישות, פ"י הי"א)

ד. בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה, ואף על פי שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם. (אישות, פ"ג הי"ב)

ה. אשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס, ולא ישא ישראל עם הארץ כהנת שזה כמו חילול לזרעו של אהרן, ואם נשא אמרו חכמים אין זווגן עולה יפה אלא מת בלא בנים או מת הוא או היא במהרה או קטטה תהיה ביניהם, אבל תלמיד חכם שנשא כהנת הרי זה נאה ומשובח הרי תורה וכהונה כאחד. (איסורי ביאה, פכ"א הל"א)

ו. מי שלקה בבית דין על איסור כרת ולקה פעם שנייה על אותו כרת עצמו כגון שאכל חלב ולקה עליו ואכל חלב פעם שנייה ולקה עליו אם אכל פעם שלישית אין מלקין אותו אלא מכניסין אותו לכיפה והוא מקום צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיו ויחלה, ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. (סנהדרין, פי"ח ה"ד)

ז. לפיכך צריכות הנשים להזהר בוסתות עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה, היה דרכה לראות ביום עשרים ובא יום עשרים ולא ראתה ובא יום שלשה ועשרים וראתה הרי יום עשרים ויום שלשה ועשרים שניהן אסורין, וכן אם ראתה פעם שנייה ביום כ"ג ולא ראתה ביום כ' עדיין שניהן אסורין, ראתה פעם שלישית ביום שלשה ועשרים ולא ראתה ביום עשרים טהר יום עשרים ונעקר הוסת ליום שלשה ועשרים, שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלש פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים. (איסורי ביאה, פ"ח ה"ד)

ח. איזה הוא מועד כל שהעידו בו שלשה ימים, אבל אם נגח ביום אחד או נשך או רבץ או בעט או נגף אפילו מאה פעמים אין זה מועד, העידו בו שלשה כתי עדים ביום אחד, הרי זה ספק אם הועד או לא הועד. (נזקי ממון, פ"ו ה"א)

ט. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אף על פי שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות, ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו. (אישות, פט"ז ה"י)

י. הוציאה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות, הוציאה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת, ואיזו מהן גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה, ואם היה באחת משתיהן תוספת על חבירתה גובה באיזו מהן שתרצה ותבטל השניה. (אישות, פט"ז הכ"ט)

יא. שני שטרות היוצאים על שדה אחת בשם קונה אחד ואין זמנם שוה, אם היה שטר אחד מכר ואחד מתנה, אם היה השטר הראשון מתנה והשני שאחריו מכר לא בטל האחרון את הראשון, שיש לומר להוסיף לו אחריות חזר וכתב בשם מכר, אף על פי שלא היה כותב שם אחריות שאחריות טעות סופר הוא, וכן אם הראשון מכר והשני מתנה קנה השדה מזמן ראשון, שלא כתב לו שטר מתנה אלא ליפות כחו ומשום דין בן המצר.

היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה, אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת, ואם לא הוסיף ביטל שטר שני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן השני, לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד לזמן שני מחזיר אותם, ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה, הנותן או המוכר נותן אותו החוק עד זמן השטר השני. (זכיה ומתנה, פ"ה הלכות ח-ט)

יב. מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר עשו לי ממנו שנים בחמשים חמשים אין עושין שזכות הוא ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת נמצא שטרו פגום, וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים חמשים ואמר עשו לי אותן במאה אין עושין לו אלא עושין לו קיום לכל אחד ואחד שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל. (מלוה ולוה, פכ"ג הי"ז)

יג. נערה מאורשה שהיתה משוחררת או גיורת אף על פי שנשתחררה ונתגיירה והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הרי זו בחנק ככל אשת איש. (איסורי ביאה, פ"ג ה"ז)

יד. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נסקלת על פתח שער העיר, כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר אם היתה עיר שרובה עכו"ם סוקלין אותה על פתח ב"ד, וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה אם לא היה לה אב או שהיה לה אב ולא היה לו בית הרי זו נסקלת בבית הסקילה, לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה. (איסורי ביאה, פ"ג הי"א)

טו. כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומין, וכן הנכרית שנתגיירה והשפחה שנשתחררה פחותה מבת שלש שנים אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה המוציא עליה שם רע פטור מן הקנס ומן המלקות שנ' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל עד שתהיה הורתה ולידתה בקדושה. (נערה בתולה, פ"ג ה"ח)

טז. הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אף על פי שהביא עדים שזינת תחתיו כשהיתה נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזינתה נערה היתה. (נערה בתולה, פ"ג ה"ז)

יז. דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החידוש, שאם נמצא הדבר אמת ובאו עדים שזינתה כשהיתה נערה מאורשה, אף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה, ואפילו שזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל, סוקלין אותה על פתח בית אביה, אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע שזנו מאחר שיצאו מבית האב הרי הן בחנק כמו שביארנו, הא למדת שבאשת איש שלש מיתות, יש אשת איש שהיא בחנק, ויש אשת איש שהיא בשריפה, ויש אשת איש שהיא בסקילה.

והיכן סוקלין נערה מאורשה שזינתה, אם זנתה בבית אביה אף על פי שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה (וניסת) הרי זו נסקלת על פתח בית אביה, זינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא.

באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו נסקלת בבית הסקילה. (איסורי ביאה, פ"ג הלכות ח-י)

יח. והמוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת פטור מן הקנס ומן המלקות ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב. (נערה בתולה, פ"ג ה"ב)

יט. כיצד הוצאת שם רע הוא שיבא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הן עידי שזינתה בפניהן ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והזימו העדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזימו עידי הבעל, חזר הבעל והביא עדים אחרים והזים עידי האב הרי הנערה ועידי אביה נסקלין ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין. (נערה בתולה, פ"ג ה"ו)

כ. אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע כדרכה, בעלה שלא כדרכה ואמר לא מצאתיה בתולה פטור ומכין אותו מכת מרדות. (נערה בתולה, פ"ג ה"י)

כא. האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת. (אישות, פ"ג הי"א)

כב. מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אף על פי שהן גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סומכת על שלחנו, ואפילו היתה מכורה אמה, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים, ומציאת אשתו הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אף על פי שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת כל אלו המציאות אינן שלו. (גזלה ואבדה, פי"ז הי"ג)

כג. במה דברים אמורים שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל, אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה, אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנאמר כל נדריה ואסריה וגו' כי הניא אביה אותה וגו'. (נדרים, פי"א ה"ו)

כד. המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע הגט ליד האב נתגרשה, גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה, ואין נערה מאורשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה, אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורשת בין קטנה בין נערה.

כה. החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שלחנו נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן, ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו. (חובל ומזיק, פ"ד הי"ט)

כו. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. (אישות, פי"ב ה"ג)

כז. כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. (אישות, פכ"ב ה"ז)

כח. והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם. (אישות, פי"ב ה"ב)

כט. מתה אשתו חייב בקבורתה ולעשות לה הספד וקינים כדרך כל המדינה, ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת, ואם היה עשיר הכל לפי כבודו, ואם היה כבודה יתר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת אפילו לאחר מותה. (אישות, פי"ד הכ"ג)

ל. וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, אבל יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אף על פי שהוא אמוד, וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות ומפרנסין אותן. (אישות, פי"ב הי"ז)

לא. האשה שהלך בעלה ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור אין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו, אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש פוסקין לה תכשיט, ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור כדינם בטענת המזונות אם אמר הוא נתתי והיא אומרת לא נתת דין אחד לכל. (אישות, פי"ג ה"ז)

לב. ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי. (נחלות, פי"א הי"א)

לג. לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים, היה במדינה אחרת כשמתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה. (אישות, פי"ד הכ"ד)

לד. שכיב מרע שצוה ואמר אל תספדוהו, אין סופדין אותו, אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו שיחוס על ממון בניו ויפיל עצמו על הצבור, שאסור להניחו בלא קבורה, אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו. (זכיה ומתנה, פי"א הכ"ד)

לה. ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה. (תרומות, פ"ו ה"ג)

לו. כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה, וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל ואפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אף על פי שכתובתה בבית בעלה. (אישות, פכ"ב ה"ב)

לז. הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל עדיין אביה ובעלה מפירין נדריה, מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר שהרי יצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו. (נדרים, פי"א הכ"ב)

לח. כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש.

במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו. (אישות, פי"ב הלכות יד-טו)

לט. לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. (ערכין, פ"ח הי"ג)

מ. מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו, ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה, ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה, ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים ובימים טובים, אבל בשבת אין קורין בתחלה אבל שונין בראשון, ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבנין בית המקדש. (תלמוד תורה, פ"ב ה"ב)

מא. כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. (אישות, פכ"ב ה"ז)

מב. הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם, וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג שנאמר אז תקרא וה' יענה. (מתנות עניים, פ"י הט"ז)

מג. מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו, במה דברים אמורים בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגורו הבנות ואלו הן הנקראין  נכסים מרובין, אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו ונותנין השאר לבנים, ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים.

במה דברים אמורים בשהניח קרקע אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחת מן הנכסים האלו המועטין שלא תקנו להם במטלטלין אלא שיהיו כבנים, וכזה הורו הגאונים. (אישות, פי"ט הלכות יז-יח)

מד. האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה. (אישות, פ"כ ה"ג)

מה. תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. (אישות, פט"ז ה"ז)

מו. כל הדברים האלו אף על פי שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו וזכת האשה בעשרה דברים שלה ואינן צריכין לפרש. (אישות, פי"ב ה"ה)

מז. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אף על פי שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות, ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו. (אישות, פט"ז ה"י)

מח. נשבית חייב לפדותה, ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה, אפילו היה בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה, היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמות שהיתה ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה.

אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביתר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות, היו דמיה יתר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה, במה דברים אמורים בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה. (אישות, פי"ד הלכות יח-יט)

מט. האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא, ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו, ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ. (אישות, פי"ד הי"ז)

נ. האשה שזינת תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה, הא נתפשה מותרת, בין שאנסה גוי בין שאנסה ישראל, וכל שתחלת ביאתה באונס אף על פי שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הרי זו מותרת שהיצר לבשה, מתחלתה באונס היתה. (אישות, פכ"ד הי"ט)

נא. נשים שגנבו אותן לסטים הרי הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן, ואם הניחום והלכו ללסטים מעצמן הרי אלו ברצון ואסורות לבעליהן, ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה. (אישות, פכ"ד ה"כ)

נב. האשה שהיתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה, והלא השבויה אסורה לכהן והרי הוא פודה אותה, מפני שלא היתה אסורה מקודם ואיסור השביה הוא שגרם לה. (אישות פי"ד הכ"ב)

נג. אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הרי זו כמזונות ויורשין חייבין בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה הרי זו מתרפאה מכתובתה. נשבית אין היורשין חייבין לפדותה אפילו היתה יבמה ואפילו נשבית בחיי בעלה ומת והיא בשביה אין חייבין לפדותה מנכסיו אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה עצמה. (אישות, פי"ח ה"ה)

נד. אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם, ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן. (מתנות עניים, פ"ח הי"ב)

נה. אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הרי זו כמזונות ויורשין חייבין בה, ואם היא רפואה שיש לה קצבה הרי זו מתרפאה מכתובתה. נשבית אין היורשין חייבין לפדותה אפילו היתה יבמה ואפילו נשבית בחיי בעלה ומת והיא בשביה אין חייבין לפדותה מנכסיו אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה עצמה. (אישות, פי"ח ה"ה)

נו. מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואחר כך חולקין שאר הירושה עם אחיהם בשוה. (אישות, פי"ט ה"א)

נז. האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה. (אישות, פ"כ ה"ג)

נח. המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא אבדה שאר תנאי כתובה, ואם היה לה בן זכר יורש כנגד הכתובה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יתר על חלקו כדין תנאי זה, אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו, ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה. (אישות, פי"ז הי"ט)

נט. ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגורו, בגרה הבת אף על פי שלא נתארסה או נתארסה אף על פי שלא בגרה אין לה מזונות, ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה לא לאחים. (אישות, פי"ט ה"י)

ס. המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין, שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה ואינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים. (אישות, פי"ט הט"ו)

סא. נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס. (אישות, פי"ט הט"ז)

סב. בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות, אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן. (אישות, פי"ט הי"ד)

סג. כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. (אישות, פי"ב הי"ד)

סד. אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין אין לה מזונות, וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והוא שתאמר לו פה תקנה חובך בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין בין שעשת בחיי בעלה בין שעשת לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות מן היורשים, אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות, ומשתתארס האלמנה אבדה מזונותיה.

כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה. נפל המדור אין היורשין חייבין לבנותו, ואם אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה, וכן לא תחזק בדקו ולא טחה אותו אלא תשב בו כמו שהוא או תצא, ויורשין שמכרו מדור אלמנה לא עשו כלום.

נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה, ואם היה כבוד הבעל גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו לאחר מיתה. (אישות, פי"ח הלכות א-ג)

סה. וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא. (אישות, פט"ז ה"ד)

סו. אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים כך וכך כלים הוזלו הבגדים והכלים אחר כן, הריוח ליתומים ונותנין לה כשער הזול, וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי והוקר היין הריוח ליתומים ונותנין לה ארבע מאות זוז, מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מהיין של מקום פלוני, ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז ולא נתכוון אלא לדמים וזה שייחדן כדי ליפות את כחו, ושוב מעשה באחד שאמר הדקל לבתי והניח שני חצאי דקל אמרו חכמים תטול השני חצאים שלזה נתכוון והם שקרא דקל, ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כורין ונמצא הבית שיש לזה המצוה מחזיק מאה ועשרים, ואמרו חכמים זכה בבית זה שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה שכל הנותן בעין יפה נותן, וכן כל כיוצא בדברים אלו. (זכיה ומתנה, פי"א הכ"ב)

סז. מי שייחד קרקע לאשתו במזונותיה בשעת מיתה ואמר יהיה מקום פלוני למזונות הרי ריבה לה מזונות, ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויות לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יתר מן הראוי לה נוטלת הכל, אבל אם אמר לה יהיה מקום פלוני במזונות ושתקה אין לה אלא פירות אותו מקום בלבד שהרי קצץ לה מזונות. (אישות, פי"ח הי"ח)