הקדמה למסכת נדרים
הרי"ף עצמו לא כתב את חיבורו על מסכת נדרים [מה שמודפס בספרים תחת השם 'רי"ף' אינו מהרי"ף בעצמו], והחיבור על מסכת זו נכתב על ידי הרמב"ן, שכתב בהקדמתו לחיבור זה, "בשם קורא הדורות אתחיל הלכות נדרים ובכורות, חיברתים להשלים הלכות רבינו הגדול הרי"ף ז"ל, שאלו מהשמטותיו אשר בהלכותיו אינם נזכרות, אמנם מפני שהן נוהגות בכל מקום ובכל זמן, כתב מקצתן בתלמודנו מפוזרות, ואני קטן תלמידי תלמידיו יצאתי בעקבותיו הישרות, ולמדתי מדבריו סתומות מהמפורשות ומן הנגלות הנסתרות, והא-ל אשר בתהלתו כל המאמרות, ישים בפינו אמרות טהורות".
פתיחה למסכת נדרים
נאמר בתורה (במדבר ל ב-ג) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ופסוקים אלו עוסקים באדם הנודר בדבר של רשות [ולא שנודר קרבן, או צדקה וכדומה], כגון שאוסר על עצמו דבר המותר לו, בין אם זה דבר שלו ובין אם זה דבר של אחרים, או שאוסר על אחרים דבר השייך לו עצמו.
שלשה ענינים יש בנדר: א. 'עיקר הנדר', וזהו הנודר בלשון מלאה וברורה. ב. 'כינוי הנדר', וזהו הנודר בלשון אחרת, ואפילו אם זהו שיבוש לשון שמקורו בלשון הקודש, אך מובן מתוך דבריו מהי כוונתו. ג. 'יד הנדר', וזהו האומר את תחילת לשון הנדר, ואינו מסיימו, אך מתוך פתיחת לשונו מובן שכוונתו היתה לסיים ולנדור.
הפרקים הראשון והשני של המסכת עוסקים בכינויי נדרים, וידות נדרים, מתי הם נחשבים כנדרים.
הפרק השלישי עוסק בנדרים מסוימים שאינם חלים כלל, או כיון שהדבר ידוע לכל שלא התכוון באמת לנדר, או כיון שהיה אנוס על נדרו.
הפרק הרביעי עוסק במי שנדר שלא יהנה כלל מחבירו, מה הדברים האסורים לו, ומה הם המותרים.
הפרק החמישי עוסק בשותפים שנדרו הנאה זה מזה, כיצד עליהם לנהוג.
הפרקים השישי והשביעי עוסקים במי שנדר איסור מפרי או ירק מסוימים, איזה דברים בכלל הנדר.
הפרק השמיני עוסק במי שנדר איסור עד זמן מסוים, מהו זמן סיום הנדר.
הפרק התשיעי עוסק בדין התרת נדרים, כיצד ומתי יכול חכם להתיר את הנדר.
הפרק העשירי והאחד עשר עוסקים בדין נערה, שאביה יכול להפר את נדרה. בדין אשת איש, שבעלה יכול להפר את נדרה. ובדין נערה מאורסה, שאביה ובעלה יחד מפירים את נדריה.
משנה
כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים – כל הלשונות שאינן לשון נדר ממש, אלא הם כינויים ללשון הנדר, וכפי שתפרט המשנה להלן, דינם כִּנְדָרִים, והאומר לשון זו הרי הוא כאומר לשון נדר, והנדר חל עליו, וְכן כינויי חֲרָמִים, והיינו חרמי הקדש, שהאומר על ממון השייך לו שיהא 'חרם', הרי הוא מוקדש לבית המקדש [ואם הוא מין דבר הראוי לקרבן, מקריבים אותו. ואם אינו ראוי לקרבן הרי הוא ניתן לצרכי בדק הבית של המקדש], הרי הכינויים של לשון חרם גם הם כַּחֲרָמִים. וְכן כינויי שְׁבוּעוֹת הרי הם כִּשְׁבוּעוֹת [והחילוק בין שבועה לנדר, ששבועה חלה על גופו של האדם, כגון שנשבע שיעשה או שלא יעשה דבר מסוים, ואילו הנדר הוא על החפץ עצמו, שאוסר אותו האדם על עצמו או על אחרים]. וכן כינויי נְזִירוּת, שאמר האדם כינוי ללשון קבלת נזירות, הרי זו כִּנְזִירוּת. [ובמשניות הבאות יובאו דוגמאות לכינויי דברים אלו].
עתה מבארת המשנה את דין 'ידות נדרים', והיינו כשהתחיל האדם לשון נדר, ולא סיימה כראוי. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, 'מֻדְּרַנִי מִמְּךָ', 'מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ', 'מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ', ועל אחד משלשת הלשונות הללו סיים ואמר 'שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְךָ', 'שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לְךָ', ונמצא שאמר 'מודרני ממך שאני אוכל לך', או 'מופרשני ממך שאני טועם לך', וכיוצא בזה, ומשמעות הדבר היא כאילו אמר לו 'מה שאני אוכל לך יהא אסור עלי בנדר', חל נדרו והרי זה אָסוּר, ואף שכל ענין הנדר הוא שאומר על דבר מסוים שיהא אסור עליו כקרבן וכדומה, וכאן לא הזכיר כלל לשון 'קרבן' או לשון 'איסור', מכל מקום כיון שמובן מדבריו שכוונתו לאסור על עצמו את מאכליו של אותו אדם, חל נדרו.
אמר מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שאיני אוכל לך, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵך בָּזֶה לְהַחְמִיר – הסתפק בדבר, האם זו לשון איסור, או לשון הרחקה בלבד, וצידד להחמיר בו.
גמרא
שנינו במשנה, 'כל כינויי נדרים כנדרים כו', האומר לחבירו מודרני ממך וכו'. ותמהה על כך הגמרא, שפתחה המשנה בדין כינויי נדרים, ומיד אחר כך הביא דוגמאות לדין של 'ידות נדרים, ותָּרֵיצְנָא לְמַתְנִיתִין הֲכִי – וכך תירצה הגמרא ויישבה לשון משנתנו, שיש להוסיף ולגרוס בה כך, כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וְיָדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, ועל דין זה, האחרון, פירשה המשנה ואמרה, וְאֵלּוּ הֵן יָדוֹת נדרים, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדְּרַנִי מִמָּךְ מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ וְכוּ'.
