כפי שהתבאר לעיל, דין 'ידות נדרים' כנדרים, כלומר, אם התחיל האדם לומר את לשון הנדר, אף שלא סיימה כראוי, חל הנדר [והרי זה כ'יד' של כלי, שעל ידי האחיזה ב'יד' נוטלים את הכלי כולו, וכך כאן, על ידי אמירת תחילת לשון הנדר נחשב הדבר כאילו אמר האדם את כל הנדר]. מבררת הגמרא, וְיָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבָן – היכן כתוב דין זה של 'ידות נדרים', כלומר, מהיכן למדוהו חכמים. מבארת הגמרא, דִּכְתִיב – שכך נאמר בפסוק (במדבר ו ב) 'אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה", ובכך שכתבה התורה את שתי הלשונות, של נדר ושל נזירות, סמוכות זו לזו, מַקִּישׁ – מדמה בכך הפסוק את דין הנְדָרִים לְדין הנְזִירוּת, מַה – כשם שלגבי נְזִירוּת עָשָׂה הכתוב יָדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, ולמדו זאת מכך שכפלה התורה את לשונה ואמרה 'נזיר להזיר', אַף לגבי נְדָרִים עָשָׂה הכתוב יָדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים. [אמנם לא ניתן ללמוד את דין ידות נדרים מכך שכפלה התורה את לשונה גם לגבי נדרים ואמרה 'לנדור נדר', כיון שדרך בני אדם לכפול לשונם, ודיברה תורה כלשון בני אדם. אבל לגבי נזירות לא נאמר 'להזיר נזירות', שזו לשון בני אדם, אלא נאמר 'נזיר להזיר', שאין דרך בני אדם לומר כן, וייתור הלשון בא לרבות ידות נזירות, וכיון שהוקש נדר לנזירות, יש ללמוד שאף לגבי נדר הדין הוא כן, שידות נדרים כנדרים].
שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדְּרַנִי מִמְּךָ' וְכוּ'. אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכֻלָּן – בכל הלשונות שמנתה המשנה, שהם 'מודרני ממך', 'מופרשני ממך', 'מורחקני ממך', אין זה נחשב יד לנדר, עַד שֶׁיֹּאמַר את האמור בהמשך המשנה, 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ', 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ', ונמצא שאמר 'מודרני ממך שאיני אוכל לך', או 'מופרשני ממך שאיני טועם לך', שבאופן זה מוכח מלשון הנודר שכוונתו לאסור על עצמו בנדר את מאכליו של חבירו, ואף שלא אמר בפירוש לשון 'קרבן' או לשון 'איסור' [ויש גורסים 'שאני אוכל לך', ובלשון זו משמעות דבריו היא כאילו אמר 'מה שאני אוכל לך יהיה אסור עלי בנדר], אֲבָל אם אָמַר רק 'מֻדְּרַנִי הֵימָךְ', או שאמר רק 'מופרשני ממך', ולא סיים ואמר 'שאיני אוכל לך', לֹא מַשְׁמַע דְּאָמַר אָסוּר – אין משמעות כוונתו לאסור על עצמו את מאכליו של חבירו, ומבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך, וכיצד ניתן לפרש את כוונתו, ומבארת, דִּלְמָא – שמא לשון 'מֻדְּרַנִי הֵימָךְ', דְּלֹא מִשְׁתַּעֵינָא בַּהֲדָךְ מַשְׁמַע – משמעותה שלא אדבר עימך, ולשון 'מֻפְרְשַׁנִי הֵימָךְ', דְּלֹא עֲבִידְנָא מַשָּׂא וּמַתָּן בַּהֲדָךְ מַשְׁמַע – משמעותה שלא אעשה עמך משא ומתן, ולשון 'מְרֻחֲקַנִי הֵימָךְ', דְּלֹא קָאֵימְנָא בְּדָלֵ"ת אַמּוֹת דִילָךְ מַשְׁמַע – משמעותה שלא אעמוד בארבע אמות שלך, אך אין הכרח שמשמעות כל הלשונות הללו היא שכוונתו לאסור על עצמו את אכילתו, ואף אם היתה זו כוונתו אין הדבר מועיל, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שיָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת – 'יד נדר' שאינה מוכיחה מתוך לשונה את כוונת הנודר, גם אם באמת היתה כוונתו לנדר, לֹא הַוְיָין יָדַיִם – אין זו 'יד' המועילה, ורק אם אמר 'מודרני ממך שאני אוכל לך', הרי זו 'יד' המוכיחה, ומובן שכוונתו היתה שיהא אסור עליו בנדר מה שאני אוכל לך.
וְדָאֵיק לָהּ רָבָא לְדִשְׁמוּאֵל מִמַּתְנִיתִין – ודייק רבא את דינו של שמואל ממשנתנו, אַמַּאי תָּנֵי – מדוע נקטה המשנה לשון 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ', וְ'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לְךָ', לִיתְנֵי – היה די שתאמר המשנה לשון 'שֶׁאֵינִי טוֹעֵם', 'שֶׁאֵינִי אוֹכֵל', ומדוע הוסיפה תיבת 'לך', שְׁמַע מִנָהּ – יש ללמוד מכך דבָּעֵינַן [-שיש צורך ב]יָדַיִם מוֹכִיחוֹת, דְּכָל הֵיכָא – וממילא בכל אופן דְּלֹא אָמַר לשון 'לְךָ', בֵּין אָמַר 'מֻדְּרַנִי הֵימָךְ' בֵּין אָמַר 'מֻדְּרַנִי הֵימָךְ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל', כל זמן שלא אמר 'לך' לֹא מַשְׁמַע דְּאָמַר אָסוּר – אין משמעות לשונו לאסור על עצמו את מאכלי חבירו, אֶלָּא משמעות לשון 'מֻדְּרַנִי הֵימָךְ שאני אוכל' היינו דְּלֹא מִשְׁתַּעֵינָא בַּהֲדָךְ אִי אָכִילְנָא הַיּוֹם אוֹ עַד יוֹם פְּלָן מַשְׁמַע – שאם אוכל היום, או עד יום פלוני, אפילו מאכלים שלי, יהיה אסור עלי לדבר איתך, וְכיון שאין משמעות לשונו שאוסר על עצמו את מאכליו של חבירו, לֹא חָאֵיל נִדְרָא כְּלוּם – אין נדרו חל כלל, דַּהֲווֹ לְהוּ – כיון שאלו הם יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת, וְלֹא הַוְיָין יָדַיִם – ואין אלו ידות נדרים המועילות. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כִּדְאוֹקִימְנָא לִסְתָם מַתְנִיתִין – כפי שהעמיד רבא את משנתנו, שהיא 'סתם משנה', ללא מחלוקת. וְאִיתְּמַר נַמִּי – וכן נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת, אַבַּיֵּי אָמַר הַוְיָין יָדַיִם, ואם אכן התכוון לנדר, חל נדרו. ורָבָא אָמַר, לֹא הַוְיָין יָדַיִם, ואף אם התכוון לנדור, אין נדרו חל. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה להלכה, דְּכָל הֵיכָא דְּפַלִּיג אַבַּיֵּי וְרָבָא – שבכל מקום שנחלקו אביי ורבא, הִלְכְתָא כְּרָבָא – הלכה כרבא, בַּר – חוץ מִשש מחלוקות שסימנם הוא יְּעַ"ל קְגַ"ם, אבל במחלוקת זו הלכה כרבא, שידים שאין מוכיחות אינן ידים.
