משנה
משנתנו מבררת האם יכול אדם לנדור כמה נדרים או להשבע כמה שבועות על דבר אחד: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר – יכול אדם לנדור נדר נוסף על דבר שכבר נדר עליו פעם אחת, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה, שאינו יכול להשבע פעם נוספת על דבר שכבר נשבע עליו. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל ככר זו, וחזר ואמר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל ככר זו, וְאָכַל את אותה ככר, חַיָּב בנזירות עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מהפעמים שקיבל על עצמו נזירות. [אמנם דין זה שייך רק בנזירות, שיכול האדם לקבל על עצמו כמה נזירויות, אבל בנדר, ממש, שאמר כמה פעמים שתהא ככר זו אסורה עליו באיסור נדר, אין נדר חל על נדר (ר"ן). ויש אומרים שגם באופן זה חל נדר על נדר (ריטב"א)]. אך אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל ככר זו, וחזר ואמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל ככר זו, וְאָכַל את אותה הככר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, כיון שלאחר שנשבע פעם אחת הרי הוא אסור באכילת אותה ככר, ואין שבועה חלה על דבר מצוה, וכשם שאינו יכול להשבע שלא יאכל בשר נבילה, כך אינו יכול להשבע שלא יאכל דבר שכבר אסור עליו בשבועה.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין שבועה בתוך שבועה'. אָמַר רָבָא, אִם נִשְׁאַל עַל השבועה הָרִאשׁוֹנָה, והתירה חכם, השבועה השְׁנִיָּה חָלָה עָלָיו, והיינו כיון שחכם המתיר את השבועה הרי הוא עוקרה למפרע, ונמצא שלאחר שהותרה שבועתו הראשונה התברר למפרע שבשעה שנשבע את השבועה השניה לא היתה הראשונה קיימת, והרי זו ככל שבועה, וחלה עליו.
משנה
משנתנו עוסקת באופן שנדר האדם נדר העשוי להתפרש בכמה פנים: סְתָם נְדָרִים – נדרים שאמרם האדם בלשון סתומה, וניתן לפרשה באופן שיחול הנדר וניתן לפרשה באופן שלא יחול הנדר, יש לְהַחְמִיר ולומר שחל הנדר. וּפֵירוּשָׁן – אבל אם פירש האדם שהיתה כוונתו לאופן מסוים, שלא חל בו הנדר, יש לְהָקֵל ולומר שלא חל נדרו.
מביאה המשנה דוגמאות לאופן הראשון, שיש להחמיר בסתם נדרים, כֵּיצַד, אָמַר הנודר (הריני) [הֲרֵי] עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, או שאמר כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר – אם היתה כוונתו לבשר קרבנות שמולחים אותו, או ליין המתנסך על גבי המזבח, אָסוּר, שהרי קרבנות ונסכים הם 'דבר הנדור', שניתן להתפיס בו נדר, אך אִם היתה כוונתו לבשר ויין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, שזהו 'דבר האסור', שלא ניתן להתפיס בו נדר, הרי הוא מֻתָּר, וְאִם סָתַם את דבריו, והיינו שאמר שהיתה כוונתו למשמעות סתם לשון זו (תוספות), אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם היתה כוונתו שיהא הדבר כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, והיינו כממון המוחרם לבדק הבית, שזהו דבר הנדור, אָסוּר, וְאִם היתה כוונתו שיהא הדבר כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים – חרם הניתן לכהנים, מֻתָּר, כיון שלאחר שניתן לכהנים אין בו קדושה כלל, ואינו אסור. וְאִם סָתַם את דבריו, אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׁר, אִם כְּמַעֲשַׁר בְּהֵמָה נָדַר, הרי זה אָסוּר, כיון שקודם הפרשת המעשר לא היתה שום בהמה קדושה, ונמצא שהקדושה חלה רק על ידי הקדשתו, והרי זה 'דבר הנדור' שניתן להתפיס בו נדרים, וְאִם במעשר שֶׁל דָּגָן נדר, מֻתָּר, כיון שגם קודם הפרשת המעשר מהתבואה היתה היא אסורה משום טבל, וְאִם סָתַם את דבריו, הרי זה אָסוּר. האומר הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, והיינו דמי מחצית השקל שנותן כל אדם מישראל לצורך קניית קרבנות ציבור, הרי זה אָסוּר, כיון שזהו דבר הנדור, [וְאִם בתרומה שֶׁל גֹּרֶן נדר, הרי זה מֻתָּר לפי שגם קודם הפרשת התרומה היתה התבואה אסורה משום טבל], וְאִם סָתַם את דבריו ואמר 'כתרומה', הרי זה אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על דין 'תרומה' ו'חרם', ואוֹמְרִים, סְתָם 'תְּרוּמָה' המוזכרת בְּארץ יְהוּדָה, אֲסוּרָה, כיון שבדרך כלל הכוונה שם לתרומת הלשכה של מחצית השקל, שהם רגילים בה, וּבְּארץ הגָּלִיל הרי היא מֻתֶּרֶת, כיון שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, כלומר, כיון שהם רחוקים מירושלים אינם רגילים בתרומה זו, ואינם קוראים לה 'תרומה' סתם, אלא 'תרומת הלשכה', ולכן אם אמר 'תרומה' סתם כוונתו לתרומת גורן, וכיון שאין זה נחשב דבר הנדור, לא חל נדרו. וכן חולקים חכמים לגבי לשון חרם, ואומרים, סְתָם לשונות 'חֲרָמִים' בִּיהוּדָה, מֻתָּרִין, כיון שמן הסתם כוונתו לחרם של כהנים, המצוי שם, וְאילו סתם לשון חרמים בַגָּלִיל, אֲסוּרִין, והטעם לכך, כיון שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָּלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים.
עתה מבארת המשנה את הדין של 'פירושן להקל', כלומר, שגם אם נדר בלשון סתומה, אם אחר כך הוא מפרש את דבריו באופן שאין בו נדר, הרי הוא מותר, נָדַר בְּחֵרֶם סתם, וְאחר כך אָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם – במצודות של דגים, שאין לזה כל משמעות איסור, וכן אם אמר שהיתה כוונתו לחרמי כהנים. או שנדר בְּקָרְבָּן סתם, וְאָמַר אחר כך כפירוש לדבריו, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים, שדרך בני אדם להביא להם מתנות, ואין בהם כל קדושה, או שאמר הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, ובפשטות משמעות דבריו שיהא הוא עצמו אסור כקרבן על חבירו, וְלאחר מכן אָמַר כפירוש לדבריו, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, כלומר שהצנעתי לשם כך עצם מיוחדת, ועליה אני מתכוון באומרי לשון זו של 'הרי עצמי קרבן', וכן אם אמר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לאחר מכן כפירוש לדבריו לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא מֵאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁכבר גֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם, כלומר, אין צורך להשאל עליהם, כיון שאינם חלים כלל, וְאִם נִשְׁאֲלוּ, והיה השואל עם הארץ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, כדי שלא יהיו רגילים בנדרים ויבואו לידי מכשול, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אף על פי שמצד הדין אין נדרים אלו חלים כלל, מאחר ונאמן הנודר לפרש את נדרו לאופן שאין בו איסור, מכל מקום אין אומרים להם כן, אלא פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, כפי שמתירים שאר נדרים, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן שיזהרו בלשונם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים.
