משנה
הַנּוֹדֵר מִן הַ'דָּגָן', אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, שאף הוא בכלל 'דגן', כיון שהדרך להערים אותו בערימות בגורן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, שהם חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון, שרק הם בכלל לשון 'דגן'. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הללו, אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן, אָסוּר בַּכֹּל – בכל דבר שעושים ממנו גורן, וּמֻתָּר בְּפֵרוֹת הָאִילָן, וּבְיָרָק, כיון שמדברים אלו אין דרך לעשות גורן.
גמרא
שנינו במשנה, 'רבי מאיר אומר, הנודר מן התבואה, אינו אסור אלא מחמשת המינין'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דין זה שאמר רבי מאיר אינו רק לשיטת עצמו, אלא הַכֹּל מוֹדִים בְּנוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה, שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין [ולא נחלקו חכמים ורבי מאיר במשנתנו אלא בנודר מן ה'דגן']. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, וְשָׁוִין רבי מאיר וחכמים בְּנוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה, שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.
הגמרא מביאה עתה מעשה, ודנה על פיו בלשון 'עללתא', שזהו התרגום של לשון 'תבואה' בתורה, לגבי דיני ממונות: בַּר [-בנו של] מַר שְׁמוּאֵל, פָּקִיד – פקד בצוואתו דְּלִיתְּנוּן תְּרֵי עָשָׂר אַלְפֵי זוּזֵי – שיתנו שנים עשר אלף זוז לְרָבָא, מִן עֲלַלְתָּא דִּנְהַר פַּנְיָא – מ'עללתא' שיש לו סמוך לנהר ששמו פניא, והטעם שלא אמר סתם שיתנו לו סכום זה מירושתו היתה כדי לייפות את כוחו של רבא, שלא יוכל כל אחד מהיורשים לדחותו ליורש אחר, אך יש בלשון זו גם חסרון מסוים, כיון שבכך הגביל את זכותו של רבא רק לנכסים מסוימים אלו, ולכן היה צורך לברר מה כלול בלשון 'עללתא'. שַׁלְחָהּ רָבָא לְקַמֵּיהּ דְרַב יוֹסֵף – שלח רבא שאלה זו לפני רב יוסף, עֲלַלְתָּא הֵיכֵי מִקַּרְיָא – מה הם הדברים הכלולים בלשון 'עללתא'. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, מַתְנִיתָא הִיא – הרי דין זה מפורש במשנתנו, שכך שנינו בה, וְשָׁוִין בְּנוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, וכיון ש'עללתא' זהו תרגום של 'תבואה', אם לשון זו מתפרשת לחמשת מיני דגן בלבד, ואם כן יכול רבא לגבות את אותם שנים עשר אלף זוז רק מחמשת מיני דגן שהניח בר מר שמואל בנהר פניא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, מִי דָּמִי – וכי ניתן לדמות את לשון 'תבואה' ללשון 'עללתא', והרי 'תְּבוּאָה' לֹא מַשְׁמַע אֶלָּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אבל 'עֲלַלְתָּא', כָּל מִילֵּי מַשְׁמַע – זו משמעות הלשון של כל רווח שמעבר ל'קרן' עצמה.
אֲהַדְּרוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – חזרו ואמרו לפני רבא את דברי רב יוסף ואת דברי אביי, אָמַר לְהוֹן – אמר להם רבא, הָא לֹא קָא מִיבַּעְיָא לִי – בדבר זה לא הסתפקתי כלל, דַ'עֲלַלְתָּא' כָּל מִילֵּי מַשְׁמַע – שמשמעות 'עללתא' כוללת את כל הרווחים שמעבר לקרן, ואין זו בדוקא לשון תבואה, הֲדָא הוּא דְאִיבָּעֵי לִי – אך דבר זה הוא שהסתפקתי בו, שְׂכַר בָּתִּים וּשְׂכַר סְפִינוֹת מַאי – מה דינם, האם הם כלולים בלשון 'עללתא', ואוכל לגבות גם מהם את דמי המתנה, או לא, וצדדי הספק הם, מִי אַמְרִינָן – האם נאמר, כֵּיוָן דְּפָחֲתָן לָאו עֲלַלְתָּא הִיא – כיון שהבתים והספינות עצמם נפחתים מעט בשימוש השוכרים, אם כן אין זה נחשב 'רווח' גמור, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּלֹא יְדִיעַ פְּחָתַיְיהוּ – כיון שאותו 'פחת' אינו ניכר בהם כל כך, כִּי עֲלַלְתָּא הִיא – הרי הם נחשבים כ'רווח', והם כלולים בלשון זו. וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – ולא נפשט ספק זה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, תֵּיקוּ דְּמָמוֹנָא – כל מקום שיש בו ספק בהלכה לגבי דיני ממונות, חוּמְרָא לַתּוֹבֵעַ וְקֻלָּא לַנִּתְבָּע – מחמירים על התובע ומקלים על הנתבע, כיון שהתובע, שהוא המוציא מחבירו, עליו להביא ראיה שהדין כמותו, וכיון שאין הדין ידוע, משאירים מספק את הממון ביד הנתבע. [ולענין נדרים, אם נדר ואסר על עצמו 'עללתא', כיון שזהו ספק באיסור תורה מחמירים עליו, ואסור מספק בכל דבר שהוא בכלל לשון זו].
