משנה
וְעוֹד דין אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בענין התרת נדרים, שפּוֹתְחִין בְּ'נוֹלָד', כלומר, אפשר להתיר את הנדר על ידי פתח בדבר שלא היה קיים בזמן הנדר עצמו, והתחדש לאחר זמן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שהתועלת ב'פתח' להתיר את הנדר הוא בכך שעל ידי פתח זה מתברר שהיתה לנודר טעות בנדרו, כי אילו היה יודע פרט מסוים שלא היה ידוע לו, לא היה נודר, וטעם זה אינו שייך בנולד, שהרי בשעה שנדר לא היה קיים בעולם הדבר שמחמתו הוא רוצה להתיר את הנדר, ואין פתח זה יכול להחשיב את הנדר כטעות (תוספות). ומביאה המשנה דוגמא לדבר, כֵּיצַד, אָמַר הנודר קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וְנַעֲשָׂה אותו האיש סוֹפֵר, ונצרך הנודר ליהנות ממנו בכתיבת שטרות וכדומה, אוֹ שֶׁהָיָה אותו אדם שנאסרה הנאתו עליו מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב, ומחמת הנדר אינו יכול להשתתף ולאכול בסעודת הנישואין, וְאָמַר הנודר, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשָׂה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, הרי זה פתח בדבר הנולד, שלדעת רבי אליעזר ניתן לפתוח בו, ולדעת חכמים אין זה פתח המועיל. דוגמא נוספת, אמר הנודר, קוֹנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, וְנַעֲשָׂה אותו בית בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר הנודר, אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשָׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לפתוח את הנדר באופן זה ולהתירו, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
גמרא
שנינו במשנה, 'פותחין בנולד, דברי רבי אליעזר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הסובר שפותחים בנולד, והרי מסברא אין לפתוח בנולד, שהרי לא היה הדבר קיים בשעה שנדר, ואין הדבר הנולד יכול להחשיב את הנדר כטעות (תוספות). ומבארת, אָמַר רַב חִסְדָּא, למד כן רבי אליעזר מכך דְּאָמַר קְרָא – שנאמר בפסוק לגבי משה רבינו, שנדר שלא יחזור למצרים, ואמר לו ה' שיש פתח לנדרו, 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', וְהָא מִיתָה נוֹלָד הוּא, שהרי בשעה שנדר משה רבינו את נדרו היו אנשים אלו חיים, ורק עתה מתו, ואם כן כיצד היה ניתן להתיר את הנדר בדבר זה, אֶלָּא מִכָּאן ראיה שֶׁפּוֹתְחִין בְּנוֹלָד.
מבררת הגמרא, וְרַבָּנָן, החולקים וסוברים שאין פותחים בנולד, מַאי טַעֲמַיְיהוּ – מה טעמם, והרי לכאורה מוכח מהפסוק כדברי רבי אליעזר. מבארת הגמרא, הַנְהוּ מִי מֵתוּ – וכי אותם אנשים שביקשו להרוג את משה רבינו מתו ממש, והרי אותם אנשים היו אלו שנאמר עליהם (שמות ב יג) 'וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ', וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בתורה לשון 'נִצִּים' וְ'נִצָּבִים', אֵינוֹ אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם, והם לא מתו באותו זמן, אלא חיו עד מחלוקת קורח ועדתו, ואז נבלעו באדמה, וכיצד אמר לו ה' שמתו אותם אנשים, אֶלָּא ודאי היתה כוונת ה' לומר לו שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, וְעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. והקשו על כך בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (פ"ט ה"ד), וְלֹא כְּנוֹלָד הוּא – וכי דבר זה, שירדו מנכסיהם, אינו נחשב 'נולד', והרי בשעה שנדר משה רבינו את נדרו לא היו עניים. ותירצו בירושלמי, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, עֲנִיּוּת מְצוּיָה – מצוי הדבר שאדם נעשה עני, ואין זה נחשב כ'נולד'. וְעוֹד שָׁאֲלוּ בירושלמי שָׁם (פ"ט ה"א), אם אין פותחים בנולד, כיצד מתירים את הנדר על ידי חרטה, וּתְּהוּת – וכי התהייה והחרטה על הנדר לַאו כְּנוֹלָד הוּא, והרי אף דבר זה נחשב כ'נולד', שעתה מתחרט הוא על נדרו. ותירצו, אָמַר רַבִּי אֵילָא, הַתְּהוֹת מְצוּיָה – אף החרטה מצויה היא, שיתחרט האדם על מה שנדר, וכיון שכך אין זה נחשב כ'נולד'.
פוסק הרמב"ן את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן, שאין פותחים בנולד, והיינו כמבואר במסכת נזיר (לב:) דְּשָׁטְפוּהָ נַמִּי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – 'שטפו' חכמים והעבירו את רבי אליעזר מסברתו הראשונה, שפותחים בנולד, וְאוּקְמוּהוּ בְּשִׁיטָתַיְיהוּ – והעמידוהו בשיטתם, שאין פותחים בנולד.
מביאה הגמרא מעשים בענין זה של פתיחה ב'נולד': רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִשְׁרֵא – היה לו נדר שביקש להתירו, אָתָא לְקַמַּיְהוּ דְּרַבָּנָן – בא לפני החכמים, שיתירו לו את נדרו, אָמְרוּ לֵיהּ החכמים, ברצונם להתיר לו את הנדר, נָדַרְתָּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי – האם נדרת על דעת דבר מסוים, ואָמַר להם, אִין – אכן, נדרתי גם על דעת כן. וחזרו ושאלוהו על דבר אחר, אַדַּעְתָּא דְּהָכִי – האם נדרת גם על דעת כן, והשיב להם, אִין – כן, גם על דעת דבר זה נדרתי, ואירע כן כַּמָּה זִימְנִין – כמה פעמים, שעל כל פתח ופתח שניסו לומר לו, השיב להם שגם על דעת כן נדר, ואי אפשר להתיר לו את הנדר בפתח זה. וַהֲווֹ קָא מִצְטַעֲרִין רַבָּנָן – והיו החכמים מצטערים בדבר, מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא וּמִטוּלָא לְשִׁמְשָׁא – והולכים ממקום השמש למקום שיש בו צל, ומהצל לשמש, כדי למצוא פתח להתיר לו את הנדר, ולא מצאו. אָמַר לֵיהּ בָּטְנִית, בְּרֵיהּ [-בנו] דְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, מִי נָדַרְתָּ אַדַּעְתָּא – האם נדרת על דעת כן דְּמִצַעֲרֵי רַבָּנָן מִטֻלָּא לְשִׁמְשָׁא וּמִשִׁמְשָׁא לְטוּלָא – שיצטערו מחמתך החכמים בהליכתם מהצל לשמש ומהשמש לצל, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי שמעון ברבי, לֹא, וְשַׁרְיוּהָ רַבָּנָן – והתירו לו חכמים את הנדר על ידי פתח זה.
