המשנה עוסקת עתה בדין נדר שהותר חלקו על ידי פתח, מה הדין של החלק האחר של הנדר, שאין לו פתח: פּוֹתְחִין לאדם את נדרו בִּכבוד שַּׁבָּתוֹת וּבִּכבוד יָּמִים טוֹבִים, וכגון שנדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כל השנה, אומרים לו, אילו היית זוכר שבכלל נדרך גם שבתות וימים טובים, היית נודר נדר זה, ואם משיב שלא היה נודר כך, אלא היה אומר שיחול נדר רק על ימות החול, מתירים לו. ובאופן שמתירים לו את הנדר בפתח זה, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, רק אוֹתָם הַיָּמִים מֻתָּרִין, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים [-כל ימות החול] אֲסוּרִין, כיון שאינו מתחרט אלא על כך שחל הנדר על שבתות וימים טובים, ואינו מתחרט על עיקר הנדר, לגבי ימות החול, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְלָלוֹ – שהותר חלק מכלל הנדר, הוּתַּר כּוּלוֹ, ואפילו החלק שלגביו לא שייך אותו היתר, ולכן אף שה'פתח' שבו התירו את הנדר הוא כבוד שבתות וימים טובים, מכל מקום לאחר שהותרו שבתות וימים טובים הותר כל הנדר, ואף ימות החול.
מביאה המשנה דוגמא נוספת לדין זה: כֵּיצַד, אָמַר הנודר לכמה בני אדם, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לְכֻלְּכֶם, אם הוּתַּר אֶחָד מֵהֶם, הֻתְּרוּ כֻּלָּן. אבל אם אמר קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לָזֶה וְלָזֶה, הרי זה כאילו נָדַר נֶדֶר לכל אחד בפני עצמו, ולכן, אף שהותר אחד מהם לא הותרו כולם, אלא אם כן הוּתַּר הָרִאשׁוֹן שבהם, שאז הוּתְּרוּ כוּלָּם, ואין זה מחמת נדר שהותר מקצתו, אלא כיון שתלאם בלשונו זה בזה [שהרי אמר 'ולזה', 'ולזה'], וכולם תלויים בראשון, וכיון שהותר הראשון אין לאחרונים במה להיתלות, ובטל נדרם, אבל אם הוּתַּר הָאַחֲרוֹן, רק הָאַחֲרוֹן מֻתָּר, וְכֻלָּן שלפניו, אֲסוּרִין.
נדר מכמה בני אדם ופירט לשון נדר בכל אחד מהם, כגון שאמר שֶׁאֵינִי נֶהֱנָה לָזֶה קָרְבָּן, וְלָזֶה קָרְבָּן, אף אם הותר הראשון לא הותרו כולם, כיון שאינם תלויים בו, שהרי אמר לשון 'קרבן' על כל אחד בפני עצמו, ולכן צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
גמרא
הָא דְּקָתָנִי הָא מַתְנִיתִין – דין זה ששנינו במשנתנו, שאם אמר 'לָזֶה וְלָזֶה' הוּתַּר הָרִאשׁוֹן הותרו כולם וְכוּ', אוֹקִימְנָא – העמידה זאת הגמרא לעיל בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (כו:), כְּגוֹן שֶׁתְּלָאָן זֶה בָּזֶה, דְּאָמַר, פְּלוֹנִי, השני, יהיה כִּפְלוֹנִי הראשון [שעליו אמר לשון נדר ממש], וּפְלוֹנִי, השלישי, יהיה כִּפְלוֹנִי, השני, וכיון שהם תלויים זה בזה, ממילא אם הותר הראשון הותרו כולם, ואם הותר האחרון, כולם אסורים.
והוסיפה שם הגמרא, דַּיְקָא נַמֵּי דְּקָתָנִי עֲלָהּ בִּבְרַיְיתָא – וכן מדוייק ומוכח גם ממה ששנינו בברייתא על הנידון של משנה זו, שאם הוּתַּר הָאֶמְצָעִי, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה, והיינו אותם שנאסרו אחריו ונתלו בו או בתלויים בו, מֻתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה, שאינו תלוי בו, אָסוּר. ומוכח שאין דין המשנה שייך רק ב'ראשון' או ב'אחרון', אלא בכל התלויים זה בזה.
וְדְקָתָּנִי סֵיפָא – ומה ששנינו בסיפא של משנתנו, שאם אמר 'לָזֶה [קָרְבָּן], וְלָזֶה קָרְבָּן', צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, ויש לדייק מכך, הָא [-אבל אם] אָמַר 'לָזֶה וְלָזֶה קָרְבָּן', כֵּיוָן שֶׁהֻתַּר מִכְלָלוֹ הוּתַּר כּוּלוֹ, כלומר, בין אם הותר הראשון ובין אם הותר האחרון, כיון שהתבטל מקצת הנדר התבטל כולו, דְּאַלְמָא כְּלָלָא הֲוֵי – שמוכח מכך שלשון זו נחשבת 'כלל', וכאילו אמר נדר אחד הכולל את כל האנשים הללו, ואם הותר חלק מהנדר הותר כולו, אוֹקְמַהּ רָבָא הָכָא – העמיד זאת רבא כאן, בסוגייתנו, דְדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר במסכת שבועות (לו:) לגבי הכופר בפקדון ונשבע לשקר, שאם כפר בכמה פקדונות של כמה בני אדם, אינו חייב קרבן על אחד ואחד עַד שֶּׁיֹּאמַר לשון שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אבל אם אמר לשון שבועה אחת לכולם, הרי זו נחשבת כשבועה אחת בלבד, אף שהיא כוללת כמה פקדונות של כמה בני אדם, ואף כאן, אם אמר לשון 'קרבן לזה ולזה', הרי כולם כלולים בנדר אחד, ואם הותר מקצת הנדר, הותר כולו, ובדומה לנודר שלא יאכל בשר כל השנה, שאם התירו לו את השבתות, הותר כל הנדר, אף לגבי ימות החול.
מברר הרמב"ן את ההלכה בנידון זה: וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן – ואף שמקובל בידינו (עירובין מו:) לגבי פסק ההלכה, דְּבכל מקום שנחלקו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, והרי רבי יהודה חולק על רבי שמעון וסובר שאם כלל האדם את כל התובעים בשבועה אחת, וכפר בפקדונות של כולם, חייב קרבן על כל אחד ואחד מהם, ואף כאן יסבור שלשון זו אינה נחשבת 'כלל', ואם הותר אחד האנשים לא הותרו כולם, והיה ראוי לפסוק הלכה כמותו, מכל מקום בְּהָא – בנידון זה, כֵּיוָן דְּסָתַם לָן תָּנָא במשנתנו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שרק אם אמר לשון 'קרבן' לכל אחד ואחד צריכים פתח לכל אחד ואחד, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – מוכח שההלכה בזה כרבי שמעון, כסתימת משנתנו. וְאַף עַל גַּב דְּאֵין סֵדֶר לְמִשְׁנָה – המסכתות לא נישנו בדווקא כפי שסידרם רבי, וְדִלְמָא – ואם כן יש לחשוש שמא סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחְלֹקֶת הוּא – תחילה נשנתה משנתנו, שסתם בה התנא כרבי שמעון, ואחר כך נשנתה המשנה בשבועות, ששם הובאה מחלוקתם, דִּסְתָם בִּנְדָרִים, וּמַחְלֹקֶת בְּשָׁבוּעוֹת, והכלל הוא שבסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, מכל מקום יש טעם אחר לפסוק כרבי שמעון, דהָא סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכְּחָן כְּוָותֵיהּ – שהרי מצאנו מקום נוסף שסתם שם התנא כשיטתו, והיינו בְּמסכת קִדּוּשִׁין (מו.), לגבי הנותן לאשה כמה דברים, ואומר לה, 'הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ' וְכוּ', אם יש באחד מהם שוה פרוטה הרי היא מקודשת. אבל אם אמר לה 'התקדשי לי בזו ובזו ובזו', די בכך שכולם יחד יהיו שוים פרוטה אחת, כדי שתתקדש, וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא שם את המשנה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הסובר לגבי שבועה שאם לא פירט לשון שבועה לכל אחד התכוון לכלול את כולם יחד, ולכן גם לגבי קידושין אם לא אמר לשון 'התקדשי לי' על כל דבר, התכוון לכלול את כל הדברים יחד, וכיון שיש בכולם יחד שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, וְהָתָם אָזְלָא סֻגְיָא כְּוָותֵיהּ – והסוגיא שם היא כשיטת רבי שמעון, וְאַמוֹרָאֵי שָׁקְלוּ וְטָרוּ אַלִּיבֵּיהּ – והאמוראים שם נשאו ונתנו בשיטתו, והרי זו ראיה שהלכה כדבריו. וְהָדֵין סְבָרָא רְמִיזָא – ודבר זה רמוז בְּהִלְכוֹת רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הרי"ף זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהָכִי נַמִּי חָזִינָא לֵיהּ – וכך גם ראיתי לְדברי רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, דְּפָסַק כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
