נאמר בתורה (במדבר ל ד-ט) "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה', וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ, וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם, וַה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, וְקָמוּ נְדָרֶיהָ, וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וַה' יִסְלַח לָהּ". ומבואר בפסוקים אלו שיש שני אופני הפרת נדרים באשה, בעודה נערה פנויה אביה מפר את נדריה [אך לאחר שבגרה אין האב יכול להפר], ובזמן שהיא נשואה לאיש, בעלה מפר לה את נדריה. פרק זה עוסק בנערה שהתקדשה אך עדיין לא נישאת, שזכות הפרת נדריה שייכת גם לאב וגם לבעל.
משנה
נַעֲרָה בת שתים עשרה שנים, הַמְּאוֹרָסָה – שהתקדשה ולא נישאת, אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ יחד מְפִירִים את נְדָרֶיהָ, כיון שהיא נחשבת כמי שיצאה מעט מרשות האב, על ידי הקידושין, אך עדיין אינה ברשות הבעל לגמרי, שהרי לא נישאת. הֵפֵר הָאָב לבדו, וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, או שהֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב, הרי הנדר אֵינוֹ מוּפָר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר באופן שֶּׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶם את הנדר, שאין הפרת השני כלום, ונדר קיים.
מֵת הָאָב קודם שהפר את הנדר, או אפילו קודם הנדר עצמו, בעודה מאורסת, לֹא נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת האב לַבַּעַל, כלומר, אין אומרים שמעתה הבעל מפר לבדו את הנדר, כיון שלעולם אין הארוס יכול להפר את הנדר לבדו, שהרי לא נכנסה לרשותו לגמרי. אבל אם מֵת הַבַּעַל, נִתְרוֹקְנָה רְשׁוּת הבעל לָאָב, שהרי חוזרת היא להיות כנערה שאינה מאורסה, שהאב לבדו מפר את נדרה. בְּנידון זֶה, יָפֶה כֹּחַ הָאָב מִכֹּחַ הַבַּעַל, אבל בְּדָבָר אַחֵר יָפֶה כֹּחַ הַבַּעַל מִכֹּחַ הָאָב, ומבארת המשנה מהו אותו דבר, שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר בְּבֶגֶר – בבגרות, שהרי משעה שנשאה מפר הבעל את נדריה לעולם, כל זמן שהיא נשואה לו, וְאילו הָאָב אֵינוֹ מֵפֵר בְּבֶגֶר, אלא משעה שבגרה אינה ברשותו, ואינו מפר את נדריה, שנאמר 'בנעוריה בית אביה', ללמד שרק בעודה נערה היא ברשות אביה, ולא לאחר שבגרה.
גמרא
שנינו במשנה, 'ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם'. תמהה הגמרא, לָמָּה לִי לְמֵימְרָא – מדוע הוצרכה המשנה לומר 'וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶּׁקִּיֵּם אֶחָד מֵהֶם', שאין השני יכול להפר, והרי דין זה כלול בדין הקודם, שכאשר לא הפר אחד מהם אין חבירו יכול להפר לבדו, שהרי גם באופן זה שקיים, הרי גם לא הפר, ואין כל הוספה בדין זה [ואין זה דומה לשאר המקומות שאומרת המשנה 'ואין צריך לומר', ששם זהו מקרה אחר אלא שהוא פשוט, אך כאן אין זה מקרה אחר כלל, שהרי בשני האופנים לא הפר השני, ובאופן השני גם קיים (תוספות)].
מתרצת הגמרא, כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ – הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, כְּגוֹן באופן דְּהֵיפֵר אֶחָד מהם, וְקִיֵּם אֶחָד, וְחָזַר הַמְּקַיֵּם וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָתוֹ [שהרי ניתן להישאל על ההקמה כפי שנשאלים על הנדר], והפר לה, אבל הראשון לא חזר והפר לה, דְּמַהוּ דְּתֵימָא מַאי דְּאוֹקֵי הָא עָקְרָא – שהיית סבור לומר שבכך שנשאל על ההקמה עקרה למפרע לגמרי, והרי זה כאילו לא קיים מעולם, וכיון שהפרו שניהם, הנדר מופר, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיעה לנו המשנה שאם היתה הקמה בינתיים אין הנדר מופר, עַד דִּמְפִירִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, ואין הכוונה 'בבת אחת' ממש, אלא כְּלוֹמַר שֶׁיַּחְזֹר אַף הָאַחֵר וְיָפֵר פַּעַם אַחֶרֶת עִם זֶה, ולא שתהיה הקמה המפסיקה בין שתי ההפרות.
דין נוסף: וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צריך לומר בִּנְדָרִים שֶׁנָּדְרָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, שאָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפִירִין, אֶלָּא אֲפִילוּ נָדְרָה קוֹדֶם שֶׁנִּתְאָרְסָה, וְנִתְאָרְסָה, אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ מְפִירִין את נדרה, דְּאָרוּס מֵפֵר בְּקוֹדְמִין – בנדר שקדם לאירוסיו, מִשּׁוּם שׁוּתְּפוּתֵיהּ דְּאָב – כיון שמשעת האירוסין הוא שותף עם האב בהפרת נדריה, וכיון שהנדר עצמו היה בעודה ברשות האב ויש לאב כח להפר לה, אף הארוס יכול להפר לה. [אמנם זהו בתנאי שהתארסה באותו יום של הנדר, או שהתארסה קודם ששמע האב את הנדר, שאם לא כן כבר התקיים הנדר בשתיקת האב, ואין הבעל יכול להפירו].
