תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, 'כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי [או שכבר נדרת] אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי', או שאמר לה על נדר שכבר נדרה 'אֵין כָּאן נֶדֶר', אף אם היתה כוונתו בכך להפר את נדריה, הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם, לפי שאין זו לשון הפרה. אך אם אמר לה 'יָפֶה עָשִׂית', וְ'אֵין כְּמוֹתִיךְ', וְכן אם אמר לה 'אִם לֹא נָדַרְתְּ מַדִּירֵךְ אֲנִי', דְּבָרָיו קַיָּימִין, כיון שזו לשון הקמה המועילה.
אומרת הברייתא דין נוסף, לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת, כשהוא רוצה להפיר את נדרה, לשון 'מוּפָר לֵיכִי', או 'בָּטֵל לֵיכִי', כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אם נדרה שלא לאכול מאכל מסוים, נותן לה את אותו מאכל ואוֹמֵר לָהּ 'טְלִי אִכְלִי', או שנותן לה משקה שאסרה על עצמה ואומר לה 'טְלִי וּשְׁתִי', וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו, שהרי עשה מעשה ואמר לה לשון המוכיחים שרצונו לבטל את הנדר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּבאופן זה, צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ, כלומר, שבאומרו 'טלי ואכלי' או 'טלי ושתי' תהיה כוונתו שבכך הוא מפר את נדרה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תַּנְיָא בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הרוצה להפר את נדרה של אשתו, אם היה הדבר בְּשַׁבָּת, מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, כלומר, אומר לה 'טלי ואכלי', ומתכוון בליבו שעל ידי זה יופר הנדר. (ובערב) וּבְחוֹל – ואם היה הדבר ביום חול, מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו – צריך לומר לה בפירוש לשון הפרה ממש. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין בחול ובין בשבת, מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ – די בכך שיאמר לה טלי ואכלי ויתכוון בליבו לבטל את הנדר, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו לשון הפרה ממש.
מַתְנִיתִין בִּנְזִירוּת – שנינו במשנה במסכת נזיר (סב:), נָשִׁים וַעֲבָדִים כנעניים, יֵשׁ לָהֶם נְזִירוּת. אמנם יש חֹמֶר בְּנָשִׁים מִבַּעֲבָדִים, שֶׁהוּא, האדון, כּוֹפֶה אֶת עַבְדּוֹ שלא לנהוג נזירות, כדי שלא יגרום לו הדבר להיחלש ולהתבטל ממלאכתו, וְאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת אִשְׁתּוֹ שלא לנהוג נזירות. ומאידך, יש חֹמֶר בַּעֲבָדִים מִבְּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵיפֵר לגמרי אֶת נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, ובכלל זה יכול הוא להפר לה את נזירותה, וְאֵינוֹ מֵיפֵר אֶת נִדְרֵי עַבְדּוֹ, אלא רק כל זמן שהוא ברשותו יכול הוא לכפותו שלא לקיים את נזירותו, ולכן, אם הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֵפֵר עוֹלָמִית – התבטל הנדר לגמרי, וגם לאחר שיגרשנה או ימות, אינה חייבת לקיים את נזירותה. אבל אם הֵפֵר לְעַבְדּוֹ, אין הפרתו מועילה, וְאם לאחר זמן יָצָא לְחֵירוּת, מַשְׁלִים העבד אֶת נְזִירוּתוֹ. אם לאחר שכפה האדון את העבד לעבור על נזירותו עָבַר מִכְּנֶּגֶד פָּנָיו – ברח העבד מבית אדונו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כיון שעתה אינו לפני האדון, חלה עליו הנזירות, ולֹא יִשְׁתֶּה יין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כיון שעדיין הוא עבדו, הגם שעתה אינו לפני אדונו, לא חלה עליו הנזירות, ויִשְׁתֶּה.
וְתָנוּ רַבָּנָן – עוד שנו חכמים בברייתא בענין זה, לְמָה רַבּוֹ כּוֹפֵהוּ, לִנְזִירוּת, אֲבָל לֹא לִנְדָרִים וְלֹא לִשְׁבוּעוֹת. וַהֲוֵינָן בָּהּ – וביררה הגמרא את כוונת הברייתא ושאלה, מַאי שְׁנָא – במה שונה הדין שלגַּבֵּי נְזִירוּת, שרבו כופהו, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְדָרִים, שאין רבו כופהו. וְתִּירֵץ אַבַּיֵּי, דְּהָכֵי קָתָּנֵי – שכך כוונת הברייתא, לְמָה רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, לִנְזִירוּת, שאם אינו כופהו לעבור על נזירותו, חלה עליו הנזירות, והטעם לכך, דִּכְתִיב לגבי נזירות (במדבר ו ב) 'וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם', ובא הפסוק לְרַבּוֹת אֶת הָעֲבָדִים, שאף עליהם חלה נזירות, הגם שהעבד משועבד לרבו, וכיון שחלה עליו הנזירות צריך רבו לכפותו לעבור על הנזירות, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ לִנְדָרִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ לִשְׁבוּעוֹת, כיון שאין הנדרים והשבועות חלים עליו כלל, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאינם חלים עליו, כיון דאָמַר קְרָא לגבי שבועה (ויקרא ה ד) 'אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב', ודרשו חכמים, מַה הֲטָבָה רְשׁוּת, שיש רשות לאדם להיטיב, אַף הֲרָעָה חלה רק על דבר שיש לאדם רְשׁוּת, יָצָא לְהָרַע לַאֲחֵרִים, שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, ואין נדרים ושבועות חלים על כך, וכיון שנשבע או נדר העבד לעשות דבר המחליש את כוחו ומגרע את יכולתו לעבוד את רבו כראוי, אין הנדר והשבועה חלים כלל, ואין רבו צריך לכפותו על כך.
וְשַׁמְעִינָן מִמַּתְנִיתִין וּמִגְּמָרָא דִּילָהּ – ולמדנו ממשנה זו ומהגמרא שעליה, שֶׁהָאִישׁ צָרִיךְ לְהָפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, והיינו לוֹמַר לָהּ 'מוּפָר לֵיכִי', או 'בָּטֵל לֵיכִי', אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִכְפּוֹתָהּ סְתָם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת ללא הפרה, אֶלָּא בְּשַׁבָּת יכול לעשות כעין זה על ידי שנותן לה ואומר לה טלי ואכלי, וְגם בשבת צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ, והיינו שיתכוון שמה שאומר לה לאכול או לשתות יהיה הפרה. וְאילו בַעֲבָדִים, כָּל שְׁאָר נְדָרִים חוּץ מִנְּזִירוּת, אִם הָיָה בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, המחליש את העבד ממלאכתו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר באופן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בִּטּוּל מְלָאכָה לָרַב [-לאדון], אֵין הַנֶּדֶר חָל עָלָיו כְּלָל, אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ, ללא הפרה, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּבַתְּחִלָּה, דַּהֲרָעַת אֲחֵרִים הִיא – כיון שזהו נדר הגורם רעה לאחרים, שאינו חל כלל, כִּי הֵיכֵי דְּלֹא לִיכְחוּשׁ – כדי שלא יכחיש העבד מחמת נדרי עינוי נפש אלו, ולא יוכל לעשות מלאכתו כראוי, וְאִם יָצָא לְחֵירוּת, מַשְׁלִים אֶת נִדְרוֹ. וּנְדָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְלֹא בִּטּוּל מְלָאכָה, אֵין הָרַב יָכוֹל לְהָפֵר, וְלֹא לָכוֹף את העבד לעבור עליהם, וְכֵן הַדִּין בִּשְׁבוּעוֹת.
