גמרא
שנינו בסיפא של משנתנו שהנודרת נדר שיש בו משום עינוי נפש, ותולה אותו בתנאי מסוים, אף על פי שעדיין לא התקיים התנאי, יכול הבעל להפר את נדרה. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אשה האומרת לבעלה, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ, אִם עוֹשָׂה [אֲנִי] מלאכה לְפִיךָ, או שאמרה קונם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְךָ אִם עוֹשָׂה אֲנִי מלאכה עַל פִּי [-עבור] אַבָּא וְעַל פִּי אָבִיךָ, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כל זמן שלא עברה על התנאי, ועדיין לא חל הנדר, הרי זה לֹא יָפֵר לה את נדרה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָפֵר – יכול הוא להפר מיד את הנדר, ואף על פי שעדיין לא חל. דוגמא נוספת למחלוקת זו: האומרת נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים – תהא הנאת תשמישי אסורה על כל היהודים, אִם מְשַׁמַּשְׁתְּךָ אני אפילו פעם אחת, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, לֹא יָפֵר, עד שיחול נדרה, ואז יוכל להפר לה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָפֵר לה מיד, ואף שעדיין לא חל הנדר.
פוסק הרמב"ן את ההלכה במחלוקת זו: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – וההלכה היא כדעת חכמים שבברייתא, כיון דְיָחִיד וְרַבִּים שנחלקו, הֲלָכָה כְּרַבִּים. וְעוֹד, דִּסְתָם מַתְנִיתִין וּמַחֲלֹקֶת בִּבְרַיְיתָא הִיא, שהרי רק בברייתא הובאה המחלוקת בנידון זה, ואילו משנתנו סתמה והביאה רק את דעת חכמים, שיכול הבעל להפר לה מיד, ואפילו שעדיין לא חל הנדר, וַהֲלָכָה כִּסְתָם. וְעוֹד, דְּסוּגְיָין בְּרֵישׁ פִּרְקָא – שהרי סוגיית הגמרא בתחילת פרק זה, בְּעִנְיַן הנודרת ואומרת 'אִם אֶרְחַץ' וְ'אִם לֹא אֶרְחַץ', אַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן שַׁיְּיכָא – שייכת לשיטת חכמים, שיכול הבעל להפר את הנדר אף על פי שתלתה אותו האשה בתנאי, ועדיין לא התקיים התנאי.
ומקשה הרמב"ן על דברי עצמו, וְאַף עַל גַּב דְּאַמְרִינָן – ואף שהביאה הגמרא מעשה זה, הַהוּא גַבְרָא דְּאָמַר – מעשה באדם שנדר ואמר, תִּיתְּסַר הֲנָיַית דְּעָלְמָא עָלַי – תאסר עלי הנאת כל הדברים שיש בעולם, אִי נָסִיבְנָא אִיתְּתָא כִּי לֹא תָּנֵינַן הִלְכְתָא – אם אשא אשה קודם שאלמד תורה, רָהִיט בְּגַפָּא וְתוּבַלְיָא – רץ במקלו ובתרמילו, כלומר, השתדל בכל כוחו ללמוד תורה, וְלֹא אִמְּצֵי לְמִיתְנָא – ולא עלה הדבר בידו, ולא היה יכול לישא אשה, כדי שלא ייאסר בהנאת כל העולם, אָתָא [-בא] רַב אָחָא בַּר רַב הוּנָא, וְשַׁבְּשֵׁיהּ – והטעה אותו, על ידי שאמר לו שישא אשה ולא ייאסר בהנאת העולם, וְאִינְסְבֵיהּ אִתְּתָא – והשיאו אשה, כדי שיחול הנדר ויהא ניתן להתירו, וְאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא – ובא לפני רב חסדא כדי שיתיר לו את נדרו. אָמַר רָבָא על מעשה זה, מַאן חַכִּים לְמִיעֲבַד כִּי הָא מִילְּתָא – מי הוא החכם שידע לעשות דבר זה, והיינו לגרום לו תחילה שיחול נדרו ואז ילך לחכם להתירו, אֶלָּא רַב אָחָא בַּר רַב הוּנָא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא – שאדם גדול הוא, דְּקָסָבַר – וסבר רב אחא, דְּכִי הֵיכֵי דִּפְלִיגֵי – שכשם שנחלקו רַבִּי נָתַן וְרַבָּנָן בַּהֲפָרָה, אם יכול הבעל להפר את נדרי אשתו קודם שחלו, פְּלִיגֵי נַמִּי בִּשְׁאֵלָה – נחלקו גם לגבי התרת נדר על ידי חכם, שלדעת רבי נתן אין החכם יכול להתיר את הנדר על ידי שאלה קודם שחל הנדר. ומסיים הרמב"ן את קושייתו, דְּשַׁמְעַת מִינָּה – ולכאורה מוכח ממעשה זה, דְּעָבַד עוּבְדָּא – שעשה רב אחא מעשה כְּשיטת רַבִּי נָתַן, ושבחו רבא על כך, ומשמע לכאורה שההלכה היא כרבי נתן. אך דוחה הרמב"ן קושיא זו, הַהִיא לֹא מַכְרַעַת – אין ראיה זו מוכיחה שהלכה כרבי נתן, והטעם לכך, דְּרָבָא שַׁבְּחוֹהִי שַׁבְּחֵיהּ – כיון שרבא רק שבחו על הנהגתו, מִשּׁוּם דְּעָבַד הָכִי לְאַפּוּקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְּתָא – כיון שעשה כן כדי להוציא עצמו ממחלוקתם של חכמים ורבי נתן, ולהתיר את נדרו באופן המועיל לדברי הכל, וְלֹא לְמֵימְרָא – ולא היתה כוונת רבא לומר בכך דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן. וְעוֹד, דְרַב פָּפָּא אָמַר שהמַחֲלֹקֶת של רבי נתן וחכמים היא רק בַּהֲפָרָה של הבעל או האב, אֲבָל בִּשְׁאֵלָה לחכם לדִּבְרֵי הַכֹּל אֵין חָכָם מַתִּיר אֶלָּא אִם כֵּן חָל הַנֶּדֶר, וזה היה טעמו של רב אחא שהוצרך לגרום לו תחילה שיחול נדרו, ורק אז להתיר לו את נדרו, ואין שייכות בין נידון זה, שבו הכל מודים שצריך הנדר לחול תחילה, לבין מחלוקת רבי נתן וחכמים לגבי הפרת הבעל, וְקָא פַּסְקֵי רַבְּוָותָא כְּוָתֵיהּ – ופסקו רבותינו הלכה כדברי רב פפא הללו, שלגבי התרת חכם הכל מודים שאין החכם יכול להתיר את הנדר עד שיחול.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, האומר, קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִפְלוֹנִי, וְכן איני נהנה לְמִי שֶׁאֶשָּׁאֵל עָלָיו, כלומר, אסר על עצמו את הנאת חבירו, ואת הנאת החכם שיתיר לו את נדרו, הרי זה נִשְׁאַל תחילה עַל הָרִאשׁוֹן, והיינו על מה שאסר על עצמו את הנאת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, ואז חל נדרו השני, שתיאסר עליו הנאת החכם שיתיר לו את נדרו, וְאַחַר כָּךָ – אחרי שחל נדרו השני, נִשְׁאַל עַל הַשֵּׁנִי, והיינו על מה שאסר על עצמו את הנאת אוֹתוֹ חָכָם שהתיר את נדרו הראשון.
