גמרא
שנינו במשנה, 'האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקבלו לה במקום אחר, פסול, רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר'. וטעמו של רבי אלעזר, כיון שסָבַר, מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ – אין כוונת האשה אלא לומר לו היכן המקום שבו יוכל לפגוש את בעלה ולקבל את גיטה, ואין כוונתה לומר לו שיטול את הגט דווקא באותו מקום. ופוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין הלכה כרבי אלעזר, אלא כתנא קמא, שאנו מפרשים שכוונתה לומר לו שיקבל את הגט דוקא באותו מקום, ולא במקום אחר, והטעם שאנו פוסקים כן, חֲדָא, כיון דְּקַיְימָא לָן – שמקובל בידינו שהֲלָכָה כִּסְתָם מַתְנִיתִין, והיינו כסתימת משנתנו, שלא כדברי רבי אלעזר. וְעוֹד, הָא אוֹקִימְנָא – הרי העמידה הגמרא בְּפֶרֶק גֵּט פָּשׁוּט (ב"ב קסח.) את דעת רבי אלעזר בְּ'שִׁיטָה', כלומר כשיטת יחיד שאין פוסקים הלכה כדבריו, דְּגָרְסִינַן הָתָם – שהרי כך למדנו שם, אָמַר אַבַּיֵּי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כל התנאים הללו סוברים ש'מַרְאָה מָקוֹם הוּא לוֹ', והראיה שרַבִּי אֶלְעָזָר סובר כך היא מדִּתְנַן – ממה ששנינו במשנתנו, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבְּלוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר, פָּסוּל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר, והכלל הוא שבכל מקום שֶׁמּוֹנָה הגמרא כמה תנאים הסוברים דין מסוים, כוונתו לומר שאילו הן דעות יחידים, ואין הלכה כמותם, ולכן גם כאן אין הלכה כרבי אלעזר.
משנה
גט אשה צריך להיכתב על ידי הבעל או על ידי שלוחו, וכדי למנות שליח לכתיבת גט צריך הבעל למנותו בפירוש לכתיבת גט לאשתו. משנתנו מביאה לשונות ואופנים שונים במינוי שליחות לכתיבת גט, ומבארת את דינם: בעל הָאוֹמֵר 'כִּתְבוּ גֵט וּתְּנוּ לְאִשְׁתִּי', או שאמר רק 'גָּרְשׁוּהָ', או שאמר 'כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ', וגט אשה קרוי 'איגרת', הֲרֵי אֵלּוּ – השומעים ומצווים על ידו, יִכְתְּבוּ גט לאשה על סמך ציווי זה, וְיִתְּנוּ אותו לאשה לשם גירושין. אבל אם אמר הבעל לשון המשתמעת לשני פנים, 'פִטְרוּהָ', שלשון זו יכולה להתפרש לנתינת גט, אך גם לפטירה מחובות ממון שיש לה, או שאמר 'פַרְנְסוּהָ', שזו לשון עשיית דבר הנצרך לה, ואין ידוע אם הכוונה לגט הנצרך לה או לצרכים אחרים שיש לה, או שאמר 'עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס' – כחוק, ואין ידוע אם כוונתו לחוק הגט או לחוק מזון וכסות שהיא זקוקה להם, או שאמר 'עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי', שאף לשון זו יכולה להתפרש לגט ולדברים אחרים, לֹא אָמַר כְּלוּם – אין בדבריו כלום, ואין כותבים גט לאשה על סמך דברים אלו, כיון שאין הכרח מלשונו שהיתה כוונתו לצוותם לכתוב גט ולתת לה.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם האומר לשלוחיו, 'שַׁלְּחוּהָ', 'שַׁבְקוּהָ', 'תָּרְכוּהָ', הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גט וְיִתְּנוּ לה, כיון שמשמעות לשונות אלו היא לגרשה ושלחה מרשותו. אבל אם אמר 'פַּטְּרוּהָ', 'פַּרְנְסוּהָ', 'עֲשׂוּ לָהּ כְּנִימוּס', 'עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי', הרי זה לֹא אָמַר כְּלוּם.
