אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, שְׁכִיב מְרַע, שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, כלומר, שהיה חולה במחלה מסוימת, ונתן את נכסיו במתנה, ומתוך חולי זה נחלה במחלה אחרת ומת מחמתה, כיון שלא הבריא בין המחלות, הרי הוא ככל שכיב מרע שמת מחמת חוליו, ומַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
הגמרא מביאה מעשים בענין אדם שהתחייב על דבר מסוים, ואירע לו אונס שמנע ממנו את קיום המעשה: הַהוּא גַּבְרָא דְזַבִּין אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שמכר קרקע לחבירו, קַבֵּיל עֲלֵיהּ כָּל אוֹנְסָא דְּמִיתְיְלִיד בַּהּ – וקיבל המוכר על עצמו אחריות על כל אונס שיקרה בקרקע זו, שאם יפסיד הקונה מחמת כן ישלם לו את הפסדו. לְסוֹף אַפִּיקוּ בַּהּ נַהֲרָא – לאחר זמן ציוה המלך והעבירו את הנהר דרך אותה שדה, ותבע ממנו הקונה שישלם לו את הפסדו. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – באו לדין לפני רבינא, אָמַר לֵיהּ – אמר רבינא למוכר, זִיל שַׁפֵּי לֵיהּ – לך ותפצה אותו על הפסדו, דְּהָא קַבֵּילְתְּ עֲלָךְ כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְלִיד בַּהּ – שהרי קיבלת על עצמך כל אונס שיקרה בשדה זו. אָמַר לֵיהּ – הקשה לו רַב אָחָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבִינָא, אוֹנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא – והרי זהו אונס שאינו מצוי כלל, והגם שקיבל על עצמו אחריות על אונסים, היתה כוונתו לאונסים המצויים. אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא וּמְטָת לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – התגלגל הדבר ובא לפני רבא, אָמַר, אוֹנְסָא דְּלָא שְׁכִיחַ הוּא – אונס זה אינו מצוי כלל, ולא היתה כוונתו לקבל על עצמו אחריות על אונס שכזה, ופטור המוכר מלשלם לקונה על הפסדו.
רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, זַבוּן שׁוּמְשְׁמָא – קנו שומשמין, אַגּוּדָּא דִּנְהַר מַלְכָּא – על שפת נהר המלך, אֲגוּרוּ מַלָּחֵי לְמֶעְבְּרִינְהוּ – שכרו רב פפא ורב הונא מלחים שיעבירו את השומשמין לצד השני של הנהר, וְקַבִּילוּ עֲלַיְהוּ כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְלִיד – וקיבלו המלחים על עצמם אחריות אם יארע איזה אונס בהעברת השומשמין. לְסוֹף – לאחר מכן, קודם שהעבירו את השומשמין, אִיסְתְּכַר נְהַר מַלְכָּא (סַבָּא) – סכרו את אותו נהר, ולא היו ספינות יכולות לעבור שם כלל, נָקְטוּ מַלָּחֵי אָמְרִי לְהוּ – תפסו רב פפא ורב הונא את אותם מלחים ואמרו להם, אֲגוּרוּ חַמְרָא – עליכם לשכור חמורים, מכספכם, וְאַפְקִינְהוּ נִיהֲלָן – והעבירו לנו את השומשמין בדרך היבשה לצד השני של הנהר, ואף שיש בכך הוצאות גדולות יותר, דְּהָא קַבִּילְתוּן כָּל אוֹנְסָא דְּמִתְיְלִיד – שהרי קיבלתם על עצמכם כל אונס שיקרה. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לְהוּ – אמר רבא לאותם אמוראים, קָאקֵי חִיוָּורֵי – אווזים לבנים [לפי שהיו זקנים כינה אותם כך], מְשַׁלְּחֵי גְּלִימָא דְּאִינְשֵׁי – מפשיטים גלימותיהם של אנשים, כלומר, מוציאים מהם ממון שלא כדין, והטעם שאין הדין עמהם, כיון דאוֹנְסָא דְּלָא שָׁכִיחַ הוּא – זהו אונס שאינו מצוי, שיסכרו את הנהר ולא יוכלו הספינות לעבור שם, ולא היתה כוונת המלחים לאונס מעין זה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרָבָא, שבכל אונס שאינו מצוי, אינו מתחייב.
משנה
משנתנו עוסקת בדין אדם שגירש את אשתו על תנאי, כיצד עליהם לנהוג בתקופה שבין נתינת הגט לבין קיום התנאי, כאשר אם יתקיים התנאי תהיה האשה מגורשת למפרע: אשה זו, שבעלה גירשה על תנאי, לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ – עם בעלה אֶלָּא עַל פִּי [-בפני] עֵדִים, שאם לא כן יש לחשוש שיבא עליה, ובכך יש לחשוש שהתכוון לביאת קדושין, ותצטרך ממנו גט שני, וכדי להתיר את היחוד אין צורך בעדים כשרים, אלא יכולה להתייחד עמו אֲפִלּוּ בפני עֶבֶד, ואֲפִלּוּ בפני שִׁפְחָה, כיון שבודאי לא יבא עליה בפניהם, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ של האשה, מִפְּנֵי שֶׁלִבָּהּ גַּס [-רגיל] בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ, ואינה מתביישת ממנה.
מבררת המשנה את הדין באופן שהתבאר במשנה הקודמת, לגבי הנותן גט לאשתו ואומר שיחול 'מהיום אם מתי', מַה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים, שיש ספק בחלות הגירושין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כל זמן שלא מת בעלה, הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דָבָר, והבא עליה חייב מיתה, כיון שסובר רבי יהודה שהאומר 'מהיום אם מתי' כוונתו שיחול הגט שעה קלה קודם מיתתו, ואחרי שעברה שעה קלה ולא מת בעלה, הוברר שהיתה אשת איש. רַבִי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָה מְגֹּרֶשֶׁת, כיון שהוא סובר שיש ספק בדבר, שמא היתה כוונתו שיחול הגט באותו יום ממש, והרי היא ספק מגורשת, והבא עליה חייב אשם תלוי, כדין כל העובר על ספק לא תעשה שיש בו כרת.
גמרא
שנינו במשנה שאשה זו, שבעלה גירשה בלשון 'מהיום אם מתי' הרי היא 'מגורשת ואינה מגורשת', והבא עליה באשם תלוי, תָּאנָא – שנינו בברייתא, וּבִלְבַד שֶׁיָּמוּת, אבל אם לא מת, התברר שלא חל הגט, והרי היא אשת איש בתורת ודאי, וחייב חטאת.
תמהה הגמרא, וּלְכִי מָאִית – משמע שלאחר שמת אותו אדם, הֲוֵי גִּיטָּא – הרי הגט חל, וְאם כן קשה, בין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה, הָא קַיְימָא לָן – הרי מקובל בידינו שאֵין גֵּט חל לְאַחַר מִיתָה. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, בְּאוֹמֵר – נחשב הוא כאומר שיחול הגט מֵעֵת שֶׁאֲנִי בָּעוֹלָם – בזמן שאני עדיין חי, שעה קלה קודם מיתתו.
