משנה ה: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, כביתו של אברהם אבינו, שהיה פתוח לכל צד, שיוכלו העניים להכנס אליו בקלות, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ – השתמש במשרתים עניים ישראלים, במקום לקנות עבדים, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. אפילו בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ שלא ירבה עמה שיחה, כשהיא אסורה לו, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, שכשמספר לה שחבריו ביזו אותו וכדומה, אף היא מבזה אותו בליבה, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, כיון שנמשך אחרי דברים בטלים, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.
משנה ו: יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם – מיוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב – קבל לך רב קבוע ללמוד ממנו, ולא שתלמד בכל יום מרב אחר, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, אפילו אם אתה צריך לפזר ממון כדי לקנות את חברותו, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת – כשאתה רואה אדם העושה מעשה שיכול להתפרש לזכות ולחובה, וכאילו נמצא המעשה בכף מאזניים, יש לך להטות לכף הזכות, והיינו באדם שאין ידוע אם הוא צדיק או רשע, אבל אדם שהוחזק כרשע, מותר לדונו לכף חובה.
משנה ז: נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, כדי שלא תלמד ממעשיו, ולא תלקה עמו כאשר ייענש [שהרי אמרו: 'אוי לרשע, ואוי לשכנו']. וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ואפילו בעניני הרשות, שכבר אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים, אפילו שאינו עושה כמעשיהם, נענש עמהם. וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת – אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תלך ותדבק עמו, ו'תתיאש' מכך שייענש, אלא דע שבסופו של דבר תבא עליו פורענות, וייענש.
משנה ח: יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם – מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין, שמלמדים את בעלי הדין אילו טענות עליהם לטעון כדי שיזכו בדין, ואף שיודעים שהצדק עמם. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ שניהם בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וחשודים לשקר, ולא תאמר 'אדם זה חשוב הוא, ובודאי לא ישקר', אלא לא יסמוך על דבריהם כלל, וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, ולא תאמר שאותו שיצא חייב גזלן הוא, אלא למד עליו זכות לומר שטעות היתה בידו, וכדומה. וכן אם התחייב אחד מהם שבועה, ונשבע, לא תחשדנו שנשבע לשקר.
משנה ט: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, כיון שמתוך שחוזר על הדברים פעמים רבות, יוכל הדיין לגלות אם עדותם עדות שקר. וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שלא יבינו מהם באיזה אופן יצא הנידון זכאי או חייב, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר, שיבינו כיצד תוכל עדותם להועיל, ויכוונו דבריהם לצד זה.
משנה י: שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שהיו גרי צדק, מצאצאיו של סנחריב, קִבְּלוּ מֵהֶם – מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה – אף אדם שיש לו ממון רב להתפרנס ממנו יעמול במלאכתו, כיון שהבטלה מביאה את האדם לשגעון, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת – אל תנהג שררה על הציבור, שהרבנות מקברת את בעליה, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת – אל תתקרב לשלטון, שדבר זה גורם לאדם לעסוק רק בקירבה לשלטון, ומחמת כן עובר אף על עבירות.
משנה יא: אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שתאמרום בלשון ברורה, ואל תאמרום בלשון שהכופרים יכולים לטעות בה ולפרשה כדבריהם, ואף אם אין במקומכם כופרים, עליכם לחשוש שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת, וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, כלומר, למקום שיש בו כופרים, ויפרשו את דבריכם כפי כפירתם, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם – התלמידים יחשבו שפירושם של הכופרים בדבריכם נכון הוא, וְיָמוּתוּ, כלומר, ייצאו לתרבות רעה, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל: [וכך אירע לאנטיגנוס איש סוכו, שאמר 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', וכוונתו היתה שלא תהא כוונת האדם בעבודתו לשם קבלת הפרס, אבל הכופרים שבדורו פירשו את דבריו שאין שכר לעתיד לבא כלל, והיו תלמידים שיצאו מחמת כן לתרבות רעה, והם הצדוקים והבייתוסים, שכפרו בתורה שבעל פה].
