משנה ח: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, על ידי שמתעצל מלחזור ולשנן תלמודו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. מוסיפה המשנה, יָכוֹל היית לומר שכן הוא עונשו אֲפִלּוּ אם תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, שהיתה זו משנה קשה, ומתוך כך שכחה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', הָא – הרי מבואר בפסוק שאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ, והיינו על ידי שעוסק בדברים בטלים, ומתוך כך שוכח מה שלומד.
משנה ט: רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל מי שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת במחשבתו לְחָכְמָתוֹ, כלומר, שתכלית לימוד חכמתו היא כדי להגיע ליראת חטא, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, שמביאה אותו לידי יראת חטא, כפי רצונו, ונהנה בה. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, כלומר, שאינו לומד על מנת לעשות, ואין רצונו להגיע ליראת חטא, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, כיון שהחכמה מונעת אותו מללכת אחר שרירות ליבו, ומתוך כך הוא קץ בה, ומניחה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו הטובים מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, כיון שהוא בא להטהר מסייעים אותו, וחָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, שאינו מקיים את כל המצוות שלמד ויודע אותם, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, כיון שאינו לומד כדי לקיים אלא כדי להתייהר, ואין קיום לחכמתו.
משנה י: הוּא [-רבי חנינא בן דוסא] הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, על ידי שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות, ושם שמים מתקדש על ידו, אף רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית – הישן בבוקר עד שעה מאוחרת, ומבטל קריאת שמע ותפילה בזמנם, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, המושך ליבו של אדם ומביאו לידי שכרות, ועל ידי זה בטל מן התורה, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, המבטלת את אביהם מללמוד תורה, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, שמתכנסים יחד לדבר דברים בטלים, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, שהרי בריאת האדם היא רק כדי שיעסוק בתורה, ואם הוא מתבטל מלימוד התורה, למה לו חיים.
משנה יא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, שפוסל את הקרבנות במחשבה פסולה, או מותיר את בשר הקרבן יותר מזמנו, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – העושה מלאכה בחול המועד, או שנוהג בימים אלו מנהג חול, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, שמביישו עד שפניו משתנות [שבתחילה כשמביישים אותו מאדימים פניו, ואחר כך כשאינו מוצא מענה הרי הוא מצטער, ופניו מתלבנות], וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שאינו מקיים מצוות ברית מילה, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה – המפרש את התורה בפירושים המסלפים את ההלכה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אם לא חזר בתשובה על עוונות אלו, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
משנה יב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ – כאשר תשהה עם אדם חשוב, המכונה 'ראש', שים עצמך כקל לנגדו, ותזדרז לשמשו ולעוזרו. וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת – וכאשר תשהה עם אדם צעיר, ששערו שחור, התנהג בחשיבות, ולא תנהג מנהג קלות. וְאמנם, אין הכוונה שתקבל את פני הצעיר ממך בזעף ובפנים חמורות, אלא הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.
משנה יג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הנהגה של שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין את האדם לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת שמסרו לנו חכמים בכתיבת התורה, בחסרות ויתרות, הם סְיָג – גדר וחיזוק לַתּוֹרָה שבכתב, שעל ידי זה אנו יודעים כיצד לדרוש את הפסוקים, ולקיים את המצוות כתיקונם. הפרשת מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר, שהרי דרשו חכמים את הפסוק 'עשר תעשר', כאילו נאמר עשר בשביל שתתעשר. נְדָרִים, שבהם אוסר האדם על עצמו דברים המותרים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת, שכשרוצה האדם לפרוש מהנאות העולם הזה, וחושש שלא יעמוד בקבלתו, אומר זאת בלשון נדר, ועל ידי זה פורש מהם בודאי. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה, והיינו שתיקה אפילו מדברי הרשות, שהם דיבורי חולין של בני אדם, ויש לאדם למעט בהם.
משנה יד: הוּא [-רבי עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אלוקים, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם – חיבה יתירה יש לאדם בכך שהודיע לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, שנברא בצלם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם – חיבה יתירה הראה הקדוש ברוך הוא לישראל בכך שהודיע להם דבר זה, שהם נקראים 'בנים', שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, וזו התורה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ', ולשון 'טוב' כוללת את כל מעשי בראשית שנאמר בהם 'וירא אלוקים כי טוב', ונבראו על ידי התורה המכונה 'לקח', כמו שנאמר 'יערוף כמטר לקחי'. [וכתבה המשנה את כל הדברים הללו כדי שיכיר האדם בחשיבות נפשו, ולא יהא בזוי בעיני עצמו].
