משנה יז: הוּא [-רבי יעקב] הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא, כלומר, יתרון גדול יש לחיים בעולם הזה, שבו ניתן לאדם לתקן ולהשלים את נפשו על ידי תשובה ומעשים טובים, ואילו לאחר מותו אינו יכול לתקן את עצמו, ולא להשלים את מה שחיסר בעבודתו בעולם הזה. וְאילו לענין העונג והשכר, יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ – הנאה בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל ההנאות שיש לכל בני האדם בחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. ולכן ראוי לו לאדם לחוס על זמנו בעולם הזה, ולעסוק בו בתשובה ובמעשים טובים, כדי שיזכה למקום העונג והשמחה העיקרי, שהוא העולם הבא.
משנה יח: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה – אל תפייס אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, כיון שבאותו זמן אינו מקבל פיוסים, אלא רק יוסיף כעס על כעסו, וידבר דברים שאינם הגונים. וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, כי בשעה של עצבות זו אינו מקבל תנחומים, ורק תכעיסנו בדבריך, ועשוי לומר דברים שאינם ראויים. וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ – בשעה שהוא נודר נדר מתוך כעס, אל תשתדל להתיר לו את הנדר, כיון שמתוך כך רק יוסיף בנדרו עד שבאמת לא יוכלו להתירו לו, אלא לאחר זמן, כשיירגע מכעסו, יתיר את נדרו כדין. וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ – בשעה שעשה עבירה והוא מתבייש בה, אל תשתדל לראותו ולהוסיף לו בושה. וכמו שמצאנו באדם הראשון, שלאחר החטא התביישו אדם וחוה, ולא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא עד לאחר שעשו לעצמם חגורות לכסות את גופם.
משנה יט: שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר – היה רגיל לומר פסוק זה הכתוב במשלי (כד יז-יח) 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח [והיינו שמחה גלויה, הנראית לכל], וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ [אפילו שמחת הלב, שאינה ניכרת], פֶּן יִרְאֶה ה', וְרַע בְּעֵינָיו [שנראה כאילו ה' עשה את רצונך בכך שהעניש את אותו אדם], וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ' [-ויסיר את העונש מעל אותו אדם, ויתננו עליך], וכיון שבני אדם נכשלים בזה, היה שמואל הקטן מזהיר על כך תמיד.
משנה כ: אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד כשהוא יֶלֶד, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ, שהכתיבה ניכרת היטב, ומשתמרת לעולם, וכך הלומד בצעירותו אינו שוכח את לימודו. וְהַלּוֹמֵד רק כשהוא זָקֵן, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שהכתיבה מטושטשת ואינה משתמרת היטב, ואף אדם הלומד רק בזקנותו אינו זוכר היטב את לימודו [אך אל ימנע הזקן ללמוד מחמת כן, כי מכל מקום שכרו ניתן לו מן השמים, אף אם אינו זוכר, מאחר וטרח ללמוד תורה]. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים – מן הצעירים, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת – בוסר, שלא התבשלו באילן כל צרכם, וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ – יין שהשמרים עדיין מעורבים בו, כך חכמת הצעירים אינה מיושבת כל צרכה, ואין דבריו מתקבלים ומתיישבים היטב על לב שומעיהם. וְאילו הַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת, וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי חולק על דברי רבי יוסי ואוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן – אל תתבונן בחיצוניות, אם המלמד הוא צעיר או זקן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ – בתוכן האדם, כיון שיִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן – יש אדם צעיר, שתורתו משובחת והוא מופלג בחכמה כאדם זקן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ – ויש אדם זקן, שהוא פחות במעלתו אפילו מהלומדים הצעירים.
