משנה טז: כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר מסוים, הרי כאשר בָּטֵל אותו דָּבָר, בְּטֵלָה גם האַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אלא היא מחמת דבר הקיים לעולם, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, שאהב אמנון את תמר מחמת יופיה, וכיון שלא היתה זו אהבה אמיתית, אלא את עצמו אהב למלאות תאוותו, לכן מיד כאשר השלים את תאוותו שנא אותה שנאה גדולה. וְאהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן, שהיתה תכלית אהבתם לעשות רצון ה', ולכן אף שהיה נראה שמחמת דוד מפסיד יהונתן את מלכות אביו, לא בטלה אהבתם, אלא אמר לו יהונתן 'אתה תהיה למלך על ישראל, ואני אהיה לך למשנה'.
משנה יז: כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם – עתידים החולקים בה להשאר קיימים, ואינם נענשים. וְאילו מחלוקת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם – אלא יאבדו מן העולם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, שנחלקו בדברי הלכה לשם שמים, ולכן לא נענשו. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, שהיתה כוונתם להשיג לעצמם כבוד ושררה, ולכן נענשו ואבדו מן העולם.
משנה יח: כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שלא יהיו תלמידיו בגיהנם והוא בגן עדן. משֶׁה רבינו, זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, שלימד תורה לכל ישראל, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל', כלומר הצדקה שעשה משה היא בכך שלימד תורה ומשפטים לבני ישראל. יָרָבְעָם בן נבט חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, שהעמיד שני עגלי זהב בדן ובבאר שבע כדי שלא יעלו ישראל לרגל, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' טו ל) 'עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל', ומכך שלא נאמר 'על חטאות ירבעם וישראל' אלא 'על חטאות ירבעם', הרי שתלה הכתוב את חטא כל ישראל בירבעם, שהוא החטיאם.
משנה יט: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, שיבוארו להלן, הרי הוא נחשב מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, לפי שהולך בדרכיו. וּמי שיש בו שְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, שאף הם יפורטו להלן, הרי הוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. ומבארת המשנה, מי שיש בו עַיִן טוֹבָה, שמסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים, כמו שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך', וְרוּחַ נְמוּכָה, שהוא ענוותן ביותר, כמו שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, שנזהר ופורש מתאוות העולם הזה, כפי שאמר אברהם לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', הרי שעד עתה לא הכיר בכך, מרוב צניעות, הרי כל מי שיש בו מידות אלו הוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. אבל מי שיש לו עַיִן רָעָה, שמתאווה לממון אחרים, כבלעם שאמר 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב', אף שידע שאין ה' רוצה שיקלל את ישראל. וְרוּחַ גְּבוֹהָה – גאוה, כבלעם שאמר על עצמו 'נאם שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון', וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – שטוף בתאוות העולם הזה, כבלעם שיעץ לבלק להפקיר את בנות מואב להחטיא את בני ישראל, ואין אדם יועץ לחבירו דבר שהוא מאוס בעיני עצמו, וכל מי שיש בו מידות אלו, הרי הוא נחשב מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנוֹחֲלִין שכר בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [לעולם הבא] וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [בעולם הזה], ואברהם אבינו נקרא אוהבו של ה', שנאמר 'זרע אברהם אוהבי'. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם בעולם הבא, וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת בעולם הזה, כיון שתמיד הם מפחדים מיום המיתה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ', ובלעם מכונה 'איש דמים', כיון שבגלל עצתו הרעה נפלו במגיפה עשרים וארבע אלף מישראל.
