כפי ששנינו במשנתנו, האשה מתקדשת בכסף ובשוה כסף. בסוגיא שלפנינו יבואר שאף על פי כן אין האשה מתקדשת במעות הלואה שבידה: אָמַר אַבַּיֵּי, הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – המקדש את האשה במעות הלואה שבידה, וכגון שהלוה לה סכום כסף מסוים, ולאחר מכן אמר לה הרי את מקודשת לי במעות אלו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, והטעם לכך, כיון שמיד לאחר שקיבלה האשה את מעות ההלואה, הרי הם שלה לגמרי, ואף על פי שחייבת היא להחזיר ממון אחר בתמורה, מכל מקום ממון זה שבידה אינו שייך כלל למלוה, ואין אדם יכול לקדש את האשה בממון שכבר שייך לה.
אבל אם קידשה בַּהֲנָאַת מִלְוֶה, וכפי שיבואר אופן זה להלן, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, וּמכל מקום אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית, שיש בכך רווח מסוים למלוה, שנראה כריבית.
ומבארת הגמרא, אותה 'הֲנָאַת מִלְוֶה' שניתן לקדש בה אשה, לולא איסור הערמת ריבית, הֵיכֵי דַּמְיָא – באיזה אופן מדובר. ומבארת, כְּגוֹן דְּמָטָא זִימְנֵיהּ לְמִגְבָּא מִינַּהּ – כגון שהגיע זמן הפרעון של החוב, והיתה האשה צריכה לשלמו, וְאַרְוַח לָהּ זִימְנָא – והאריך לה המלוה את הזמן, שתשלם את החוב בתאריך מאוחר יותר, וְאָמַר לָהּ המלוה, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְאַרְוַוחְנָא לִיךְ – באותה הנאה, שהרחבתי לך את זמן הפרעון עַד זְמַן פְּלוֹנִי, מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי – התקדשי לי, ובאופן זה חלים הקידושין, כיון שאינו מקדשה במעות עצמם, שהם כבר שייכים לה, אלא בהנאה שגרם לה, וכשם שניתן לקדש בכסף ובכלים השוים כסף, כך ניתן לקדש אשה בהנאת מעשה השוה כסף. אלא שיש בכך משום הערמת ריבית, כיון שתמורת הארכת הזמן מקבל המלוה מהלוה דבר נוסף מלבד החוב עצמו, והיינו הקידושין של אותה אשה.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך, הֵיכִי אַלִּימָא הֲנָאַת מִלְוֶה מִמִּלְוֶה גּוּפָא – כיצד יתכן ש'הנאת ההלואה' חזקה ועדיפה יותר מההלואה עצמה, שהרי המקדש בהלואה עצמה אינה מקודשת, ואילו המקדש באותה הנאה של הרחבת הזמן הרי היא מקודשת, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, כיון שהֲנָאַת מִלְוֶה, אִיתָא – דבר הקיים בעולם הוא, שהרי הוא נותן לה הנאה מסוימת שלא היתה בידה קודם לכן, וּלְהָכֵי מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ – וכיון שאותה הנאה שוה ממון, יכול הוא לקדשה בהנאה זו. וְאילו מִלְוֶה גּוּפָהּ – מעות ההלואה עצמם, לֵיתָא דְתִתְקַדֵישׁ בָּהּ – אינם קיימים, כדי שתוכל להתקדש בהם, והטעם שנחשבים הם כמי שאינם קיימים הגם שהם ברשות הלוה, כיון דְּקָיְימָא לָן – מקובל בידינו להלכה, שמִלְוֶה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה – מעות ההלואה ניתנו ללוה על דעת כן שרשאי הוא להוציאם לגמרי [ואינו חייב לדאוג לכך שבכל זמן יהיה לו ממון אחר לשלם תמורת מעות ההלואה], ונמצא שמעות אלו שייכים לאשה הלוה לגמרי, ואין למלוה שום כח בהם, והרי הוא מקדשה במעות שאינם שלו כלל, ולכן אינה מקודשת.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אף על פי שהמקדש בהלואה סתם אינה מקודשת, מכל מקום הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מַשְׁכּוֹן, והחזיר לה עתה את המשכון, הרי היא מְקֻדֶּשֶׁת, והטעם לכך, כיון שיש לה הנאה עתה בקבלת המשכון, שחזר לידיה.
וְאָמַר רָבָא, הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה – האומר לאשה שתתקדש לו בהלואה שיש לו אצלה ובפרוטה שנותן לה עתה, (דַּעְתֵּיהּ) [דַּעְתָּהּ] אַפְּרוּטָה – דעתה של האשה היא להתקדש בפרוטה, הראויה לקדש בה, וּמְקֻדֶּשֶׁת, ואין אומרים שהתכוונה להתקדש בהלואה דוקא, ואינה מקודשת, אלא התכוונה להתקדש בפרוטה, ומקודשת.
