שנינו במשנה לגבי עבד כנעני, 'וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, (אלו) דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים וְכוּ'. מביאה הגמרא דעה שלישית במחלוקת זו: מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת שלשיטת חכמים יוצא לחירות בשטר רק על ידי קבלת עצמו ולא על ידי קבלת אחרים, כדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, הסובר שכיון שיד עבד כיד רבו, ממילא אינו יכול לזכות בעצמו בשטר השחרור, שהרי גם לאחר שנמסר השטר לידו הרי הוא נחשב ברשות רבו, ויש צורך לזכות לו את השטר על ידי אדם אחר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנָה – קונה את עצמו לצאת לחירות בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר, ובשני הדברים הללו יכול הוא לצאת לחירות בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ, ואף שבאמת יד עבד כיד רבו, מכל מקום אנו אומרים ש'גיטו וידו באים כאחד', כלומר, כיון שעל ידי קבלת גט זה יוצא הוא לחירות, יכול הוא לזכות בגט השחרור בעצמו. אמנם ביציאה לחירות בכסף יש תנאי נוסף, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים, ולא משל העבד עצמו, כיון דְּקַיְימָא לָן להלכה, ש אֵין קִנְיָן לָעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעֲלָהּ, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים, ולא של העבד.
ומבארת הגמרא, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, כֵּיצַד, והרי התבאר שאין קנין לעבד בלא רבו, היינו כְּגוֹן דְּאַקְנֵי לֵיהּ אֶחָד מָנֶה – שנתן לו אדם אחר ממון במתנה, וְאָמַר לוֹ אותו אדם שיהא ממון זה עבורו רק עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵירוּת, דְּבאופן זה לֹא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ – אין האדום קונה את הכסף מיד העבד אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּמַפִּיק לֵיהּ לְחֵירוּת – רק על דעת כן שיוציאנו לחירות.
וּבְכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶחָד מָנֶה לְרַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד, ולא לעבד עצמו, ונתינה זו לאדון היתה עַל מְנַת שֶׁיּוֹצִיא בּוֹ את הָעֶבֶד לְחֵירוּת, ומועיל שחרור זה בכסף אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לְרַבּוֹ שֶׁל עֶבֶד, שלא מדעתו וידיעתו של העבד, כיון דְּקַיְימָא לָן, זְכוּת הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יַד רַבּוֹ לְחֵירוּת, וּתְנָן במשנה, זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה בְּמסכת גִיטִּין (יא:), הָאוֹמֵר לשלוחיו תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וְכן אם אמר תנו שְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, ועדיין לא הגיע הגט ליד האשה ולא שטר השחרור ליד העבד, אִם רָצָה לַחֲזוֹר בו בִּשְׁנֵיהֶם, יַחֲזֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שרבי מאיר סובר ששני הדברים הללו אינם זכות אלא חובה, שחוב הוא לאשה להתגרש מבעלה, וחוב הוא לעבד לצאת מתחת יד רבו לחירות, ולכן אין השליח יכול לקנות עבורם את השטרות, וכל זמן שלא הגיעו לידם יכול המשלח לחזור בו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חוֹזֵר המשלח בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כיון שאכן חוב הוא לאשה להתגרש מבעלה, ואין השליח יכול לקנות עבורה את הגט שלא מדעתה, אֲבָל לֹא – אינו חוזר בְּשִׁחְרוּר עֲבָדִים, לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וזכות היא לעבד לצאת לחירות, וְאֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו, והרי חוב הוא לאשה להתגרש מבעלה.
ממשיכה הגמרא ומבארת, 'וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ', כֵּיצַד, כְּגוֹן דְּכָתַב לֵיהּ האדון לעבד בשטר השחרור, 'הֲרֵי אַתְּ בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ', וּמָסַר לוֹ את הַשְּׁטָר בידו, ואף שיד עבד כיד רבו מועילה מסירה זו, כיון דְּקַיְימָא לָן, 'גִּיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד', ומאחר ובגט שחרור זה יוצא הוא לחירות, יכול הוא לזכות בו בעצמו.
'וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים', כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לוֹ רַבּוֹ גֵּט חֵרוּת, וְזִכָּה לוֹ את גט השחרור עַל יְדֵי אדם אַחֵר, והטעם שיכול אותו אדם לזכות לעבד אף שלא בידיעתו, כֵּיוָן דִּזְכוּת הוּא לוֹ לצאת לחירות, זָכִין לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
