הסוגיא שלפנינו דנה ביציאת עבד ושפחה כנעניים מרשות בעליהם מחמת שפגם באחד מאבריהם. נאמר בתורה (שמות כא כו-כז) 'וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ', הברייתא דנה עתה האם דין זה נאמר רק בשן ועין או גם בשאר אברים: תַּנָּא – שנינו בברייתא, עֶבֶד כנעני יוֹצֵא לחירות בְּשֵׁן וְעַיִן ששיחת לו אדונו, וּבִשאר רָאשֵׁי אֵבָרִים ששיחת לו רבו, שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין ומתרפאים, אלא נשאר בו מום זה לעולם. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה לגבי שֵׁן וְעַיִן, כיון דכְּתִיבֵי – כתובים הם בפירוש בתורה, אֶלָּא שאר רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין, שאמרה הברייתא שגם בהשחתתם על ידי האדון יוצא העבד לחירות, מְנָא לָן – מנין לנו דין זה. ומבארת, לומדת הברייתא שאברים אלו הם כְּשֵׁן וְעַיִן, מַה [-כשם ש]שֵּׁן וְעַיִן הם מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי – שהכל רואים אותם, וְאֵינָן חוֹזְרִים ומתרפאים, ואמרה תורה שהעבד יוצא בהם לחירות, אַף כָּל מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין, יוצא בהם העבד לחירות.
(תָּנוּ רַבָּנָן), עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים יש בָּאָדָם, שֶׁכֻּלָּן אֵינָן מְטַמְאִין בְּמִחְיָה – בצרעת, כיון שנאמר בפרשת נגעים (ויקרא יג יב) 'לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן', ולמדו מכך שיש צורך שיראה הכהן את כל הנגע בבת אחת, ואילו באופן שנמצא הנגע בראש האצבע או בראש שאר האיברים הללו, המשתפעים לכאן ולכאן, אין הכהן יכול לראות את כל הנגע בבת אחת, וְאֵלּוּ הֵן, עשרים רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחוֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה באיש, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּין שֶׁבְּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף ראשי הדדין שבְּאִישׁ. וְתָאנִי עֲלָהּ – ושנינו לגבי הלכה זו, וְכֻלָּן – כל עשרים וארבע ראשי איברים אלו, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, בדומה לשן ועין. רַבִּי אוֹמֵר, אַף הַסֵּירוּס – אף אם סירסו רבו בביציו נחשב הדבר מום שבגלוי, ויוצא בו לחירות. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַף הַלָּשׁוֹן, אם חתכה רבו הרי זה מום שבגלוי, כיון שניכר הדבר כשהוא מדבר, ויוצא בו לחירות.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, וְכֻלָּן – כל ראשי האיברים הללו, אמנם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, ואסור לאדון להשתעבד בו, וּמכל מקום צָרִיךְ הוא שיכתבו לו האדון גֵּט שִׁחְרוּר המוציאו לגמרי מרשותו, ועל ידי זה מותר הוא לישא בת חורין, ודינו כישראל גמור, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ שטר שחרור, אלא יוצא הוא לחירות מיד, ומותר בבת חורין. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, צָרִיךְ שטר שחרור, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צָרִיךְ. הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים, נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, שאין צריך שטר שחרור, בְּשֵׁן וְעַיִן, שֶׁהַתּוֹרָה זָכְתָה לוֹ לעבד בפירוש את שחרורו, ויוצא הוא לחירות מיד, וְנראים דִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁאָר עשרים וארבע ראשי אֵבָרִים, הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא, שדרשו כן מהפסוק וכמו שהתבאר לעיל, וכיון שאין זו הלכה ידועה, יש לחשוש שימשיך האדון לחשוב שהוא עבדו ומשועבד לו.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שבכל האברים צריך העבד לקבל שטר שחרור מרבו, ואפילו בשן ועין, והטעם לכך, דְרַבִּי טַרְפוֹן החולק עליו, חֲבֵרוֹ הוּא, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה לגבי דבריו של רבי עקיבא, הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵרוֹ – בכל מקום שהוא חולק על תנא אחד מחבריו [אך אין הלכה כמותו 'מחבריו', והיינו כשכל החכמים חולקים עליו], וְאַף עַל גַּב שהתבאר בברייתא דְּמַכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אָמְרוּ נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן בְּשֵׁן וְעַיִן, לֹא סַמְכִינָן אַהָא – אין סומכים על הכרעה זו, דְּלֹא אָמְרִינַן – שלא אמרו כלל זה, שכָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם חוֹלְקִין וְאֶחָד מַכְרִיעַ הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, אֶלָּא בְּמַתְנִיתִין – כאשר המחלוקת היא במשנה, אֲבָל כאשר המחלוקת היא בִּבְרַיְיתָא, לֹא – אין פוסקים כדברי המכריע, והראיה לכך, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת שבת בְּפֶרֶק כִּירָה (לט:), בְּעִנְיַן הָא דְּתַנְיָא – לגבי מה ששנינו בברייתא, לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם כָּל גּוּפוֹ בשבת, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּחַמִּין אָסוּר, בְּצוֹנֵן מֻתָּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, האוסר בחמין ומתיר בצונן. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, בְּפֵרוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ – האם שמעת הלכה זו בפירוש, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ – או שלמדת כן מעצמך מתוך דבר אחר, ומבארת הגמרא, מַאי כְּלָלָא – מהו הדבר שמתוכו ניתן ללמוד שהלכה כרבי יהודה, דְּאמר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אָמַר רַבִּי, כָּל מָקוֹם שֶׁשְּׁנַיִם חוֹלְקִין וְאֶחָד מַכְרִיעַ, הִלְכְתָא כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, חוּץ מֵהמחלוקת שנשנתה (שבת כט.) לגבי קּוּלֵּי מַטְלָנִיּוֹת [-מטליות בד הקלות בעיניו, לגבי קבלת טומאה], שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר בהם, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיקֵל בהם, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְרִיעַ, אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, והטעם לכך הוא כיון דְרַבִּי עֲקִיבָא גַּבֵּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד הוּא, ולכן אינו יכול להכריע במחלוקת שביניהם. וְעוֹד, הָא הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְגַבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – חזר בו רבי עקיבא והודה לדברי רבי יהושע, וכיון שיש כלל כזה שהלכה כדברי המכריע, שאל רב יוסף את רבה בר בר חנה האם גם מה שפסק הלכה כרבי יהודה, שמותר לשטוף עצמו בשבת בצונן ולא בחמין, היא מכח כלל זה, וְאָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה בר בר חנה וְאִי מִכְּלָלָא – ואם אכן למדתי זאת מכלל זה, מַאי – מה בכך. והשיב לו רב יוסף, דִּלְמָא – שמא אין כלל זה נכון בכל מקום, אלא הַנֵּי מִילֵּי בְּמַתְנִיתִין – זהו רק במחלוקת שנשנו במשנה, והמכריע הכריע כן במשנה, אֲבָל במחלוקות שבִּבְרַיְיתָא, לֹא – שמא אין הלכה כדברי המכריע. אָמַר לֵיהּ רבה בר בר חנה, אֲנָא בְּפֵרוּשׁ שְׁמִיעַ לִי – אני שמעתי דין זה בפירוש, שהלכה כרבי יהודה. ועל כל פנים מוכח מדברי רב יוסף שבברייתא אין אומרים כלל זה, ולכן גם במחלוקת שבסוגייתנו, האם צריך גט שחרור או לא, אין הלכה כדברי המכריע, אלא כרבי עקיבא, המצריך גט שחרור בכל מקרה, ואפילו בשן ועין.
