שנינו במשנה, 'נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף'. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה שקרקע נקנית בכסף, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין שְׁטָר מכירה על קרקע, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין, ואין אדם קונה שדה מחבירו ללא שטר, גם אם נתן כסף לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב שְׁטָר על המכירה, כיון שבודאי דעתו היא שהקנין יגמר רק בכתיבת השטר, כמנהג המקום. וְאִי פָּרֵישׁ – ואמנם אם פירש ואמר שרצונו לסיים את הקנין בכסף, וללא שטר, פָּרֵישׁ – הרי הועיל פירושו, וקנה בכסף. כִּי הָא – וכמו שהיה מנהגו דְרַב אִידִי בַּר אָבִין, כִּי זַבִּין אַרְעָא – כאשר היה קונה קרקע, אָמַר – היה אומר כך, אִי בְּעִינָא בְּכַסְפָּא אַקְנֵי – אם ארצה אגמור את הקנין בכסף, וללא שטר, וְאִי בְּעִינָא בִּשְׁטָרָא אַקְנֵי – ואם ארצה אגמור את הקנין רק לאחר כתיבת השטר, והטעם שהיה עושה כן, אִי בְּעִינָא בְּכַסְפָּא אַקְנֵי, דְּאִי בָּעֵי לִמְהַדַּר לֹא מָצֵי הָדַר – היה אומר שאם ירצה בכך יחול הקנין על ידי הכסף, כדי שמיד לאחר נתינת המעות לא יוכל המוכר לחזור בו, כיון שיאמר לו שרצונו שיגמר הקנין בכסף, וְאִי בְּעִינָא בִּשְׁטָרָא אַקְנֵי דְּאִי בְּעִינָא לִמְהַדַּר הָדַרְנָא בִּי – אך הוסיף ואמר שאם ירצה בכך יחול הקנין רק לאחר כתיבת השטר, כדי שאם ירצה רב אידי בר אבין עצמו לחזור בו לאחר נתינת הכסף ולבטל את המקח, יוכל לעשות כן, ולומר שרצונו שלא יחול הקנין עד לאחר כתיבת השטר.
שנינו במשנה לגבי הקנינים המועילים בקרקעות, 'וּבִשְׁטָר'. אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, ששטר נחשב כקנין על הקרקע, אֶלָּא בִּשְׁטָר מַתָּנָה, שבכתיבת השטר נגמר הקנין, אֲבָל בְּמֶכֶר, לֹא קָנָה גם לאחר כתיבת השטר עַד שֶׁיִּתֵּן לו הלוקח דָּמִים [ואמנם גם בנתינת דמים לבד לא נגמר הקנין, וכפי שהתבאר לעיל, אלא אם כן זהו מקום שאין רגילים לכתוב בו שטר].
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על דין זה של שמואל מהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, בִּשְׁטָר כֵּיצַד, כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס את שטר המכירה, אַף עַל פִּי שֶׁשטר זה אֵינוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, 'שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ', אם היתה זו מכירה, או שכתב לו 'שָׂדִי נְתוּנָה לָךְ', אם היתה זו מתנה, הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה, ומשמע שמועיל קנין השטר אף על פי שלא נתן לו הלוקח מעות. יש לתרץ ולחלק, דהָתָם – שם, בברייתא, האומרת ששטר קונה ללא כסף, היינו בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ – באופן שהמוכר מוכר את הקרקע מחמת שהיא גרועה, ובאופן זה קשה לאדם למצוא מי שיקנה קרקע זו, שהיא גרועה, ולכן כאשר יש לקונה הרוצה לקנותה, ממהר המוכר למוכרה לו ולסיים את קניינו בשטר לבד, הגם שלא קיבל ממנו עדיין מעות. תירוץ נוסף, רַב אַשִּׁי אָמַר, בברייתא לא מדובר כלל במכירה אמיתית, ומה שנקטה הברייתא 'שדי מכורה לך, שדי נתונה לך' אין אלו שני אופנים שונים, אלא זהו אופן אחד, ובאמת בְּמַתָּנָה בִּקֵּשׁ לִתְּנָהּ לוֹ, וְלֹא הוסיף וכָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר אֶלָּא כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כּוֹחוֹ, שתהיה לו אחריות על הקרקע, אם בעלי חובות יגבוה ממנו, אך באמת מדובר במתנה, ולכן לא הצריכה הברייתא נתינת דמים כדי שתחול המתנה [והטעם שלא כתב לו רק לשון מכירה, אלא גם לשון מתנה, הוא משום דין 'בר מצרא', כלומר, כאשר אדם מוכר קרקע, ואחד משכניו הסמוכים לו מעוניין לקנותה, חייב הוא להקדימו לפני קונים אחרים, ואפילו אם כבר מכר את הקרקע לאחר, יכול אותו שכן להוציא את הקרקע מיד הקונה ולתת לו את דמי הקרקע. אמנם אם נתן את הקרקע במתנה, אין השכן הסמוך לו יכול ליטלה ממקבל המתנה. ומחמת כן כתב לו גם לשון מתנה, כדי שלא יוכלו מצרני השדה להוציא את הקרקע מיד המקבל. ותועלת נוספת יש בכך, שהנותן מתנה נותן בעין יפה, וכלולים במתנתו גם דברים אחרים הנמצאים בשדה, כמו בור להשקיית מים וכדומה, בשונה ממוכר קרקע שאינו מוכרה בעין יפה, ומשייר לעצמו את הדברים שאינם חלק ממש מהשדה, ומחמת כן כתב לו לשון מתנה, לייפות את כוחו (תוספות)].
